מנהיגות נשית

יום עיון – מהי מנהיגות נשית

מטעם האגף למשפחה וקהילה משרד החינוך

מהי מנהיגות נשית בהיבטים משפחתיים חברתיים – ד"ר שרה איוניר

אמא של סבתא שלי היתה מגמגמת, ואבא שלה היה תלמיד חכם בישיבה, והיא שהיתה בכורה, ואחריה הרבה ילדים, היתה צריכה כל החיים לפתור בעיות. כתוצאה מזה היא הפכה לראש השבט, דאגה גם לפרנסה, וגם לקרובים העניים האחרים. החיים הפכו את סבתא שלי לעצבנית, אבל מנהיגה. המנהיגות שלה בקעה מתוך הצורך לפתור בעיות. כשהייתי ילדה, חיו בביתה הוריה והורי בעלה, והסתובבו עוד הרבה אנשים קרובים וזרים שהיא היתה מאכילה ודוחפת להם, כמו גם לנו לנכדיה, מתנות ואוכל.

אמא שלי בגיל 6 או 7, גם היא בכורה, היתה צריכה לשמור על אחיותיה הקטנות ובמיוחד על מלכל'ה שהיתה חולנית. יש סיפור שהולך איתי, שפעם היא שמרה על מלכל'ה אבל נורא רצתה לשחק, אז אמרה לאחותה הקטנה להתחפש לסוס, היא קשרה אותה בחבל לעץ ואמרה לה לא לזוז עד שתחזור. כך היא למדה גם לקחת אחריות על אחרים אבל להיות יצירתית מספיק כדי לדאוג גם לתענוגותיה. גם היא מנהיגה, אבל היא מנהיגה מליאת שמחת חיים. כשהיתה בת 9, בלודג', שלחו אותה לשמור על החנות המשפחתית מפני גנבים או מפני הפקחים הפולנים שהיו תמיד רוצים לראות את ספרי החשבונות. היא פחדה, אבל עמדה על המשמר. כך היא למדה לקבל אחריות כלפי המשפחה, ולהסתדר גם עם זרים. היא למדה על החיים ולקחה (בכורח) סיכונים, זה היה לא נעים.

בגיל 16 המשפחה נקלעה לצרות לאחר שאמא, אשת העסקים, רכשה מגרש בזול, אבל אחר כך התברר שלא ניתן לבנות עליו או למכור אותו, והמשפחה נשארה עם הוצאה ענקית שהלכה לרדת לטמיון. שלחו את אמא שלי, נערה דתית, בת של חסיד מפאתי מאה שערים, להשפיע על מהנדס העיריה, שהיה גבר נצרי מבוגר, רווק, גס וממורמר, וידוע במשיכתו לנשים צעירות. היא שכנעה אותו לאשר הגדלת אחוזי הבניה כדי שניתן יהיה למכור את המגרש. הוא לקח אותה במכוניתו לתל-אביב למשרד רישום הקרקעות, כדי לשנות את הרישום. בדרכם חזרה הוא רצה לגבות את המחיר.

"רימיתי אותו הוא בנה על זה שיקבל את החלקה שלו" היא מספרת לי באותה תמימות משושעת של ילדה שבוטחת בעצמה. הסברתי לו שאני ממשפחה דתית ומי שמקיים יחסים נחשב ליוצא דופן ובשבילי זה סוף החיים, הוא נשאר המום, הוא לא רגיל שמסרבים לו, מתוך אכזבה וחוסר אונים הוא לא אמר כלום הוריד אותה באמצע העיר והסתלק. כך היא למדה על כוח השפעתה באמצעות חכמתה, עוז רוחה וגם קצת 'חוצפה' שנדרשים במצבים לוחצים. היא למדה על כוחה של נשיות ביחד עם אסרטיביות. אבל היא גם למדה ותרגלה את היכולת לשמור על עמדה מוסרית מבלי לוותר על מעורבות ויכולת השפעה. וכך לפעול למען מטרות חשובות. אני חושבת שהשילוב הזה בין זיהוי צרכיה ודאגה לזולת, בין אסרטיביות ונשיות, נחישות, אומץ ולא פחות חשוב היכולת להשתעשע בכל אלה, שליוו אותה בכל תפקידיה המנהיגותיים המרובים.      

ראו לפניכן תמונה של פירמידה וליד זה תמונה של רשת. בחרו את התמונה שמדברת עבורכן יותר.

דברו עם מי שיושבת לידכן, והסבירו לה:

למה בחרתן במה שבחרתן?

מה את מרגישה וחושבת כשאת חושבת על עצמך כמנהיגה?

מה הקשר בין שני הדברים?

לבקש מספר נשים שיגידו מלה אחת או שתיים על כך.

שקף – הגדרות וממצאי מחקר למנהיגות נשית:

אם אתייחס בהרצאה למנהיגות נשים וגברית ואשמע כמכלילה, כבר אני רוצה לאמר שגם אם אומר גברים הם כך ונשים הם כך, אין הכוונה שכל הגברים וכל הנשים הם כאלה, אלא שמתוך מחקרים ונסיון מצטבר אנו רואים נטיות שכיחות כאלה ואחרות.

נקודת המוצא שלי היא שכל אשה היא מנהיגה בפוטנציה, הטבע בנה אותנו לתפקידי מנהיגות, שהמימוש הבסיסי של זה בהיותינו אמהות, אם כי יש לפוטנציאל הזה גם מימוש באופנים אחרים. ההבדל בין נשים מונח בהזדמנויות השונות שניתנו לנו ושלקחנו לעצמנו, לתת ביטוי לכוחות הנובעים הטבעיים הללו ולהפוך אותם למשחק שקוראים לו החיים.  

בהרצאה זו אדבר מהי מנהיגות נשים בעיני, כשהמחשבות שלי בנויות על דברים שלמדתי מספרים וממחקרים מלומדים, כמו גם מן הספרות והתנ"ך. על התבוננות בהרבה אנשים ונשים סביבי, קרובים מאד ואחרות בתחומים שונים, שטיפחו מנהיגות וכאלה שנמצאות בדרך ונאבקות, ועל חקירה אישית של הנסיון האישי שלי והתהליכים שאני עוברת.

מחקרים שערכו השוואה בין מנהיגות של גברים ונשים:

במחקר הראו לנשים וגברים פירמידה ורשת, ושאלו אותם במה הם בוחרים. 80% מן הגברים ציינו שהיו רוצים להיות בראש הפירמידה, ורוב הגדול של הנשים רצו להיות באמצע הרשת. גם נשים שלבסוף מקבלות תפקידים מנהיגותיים, לעיתים מתארות זאת כפי שספרה לי ידידה, כשהודיעו לה שהיא התמנתה לתפקיד ראש פקולטה באוניברסיטה: כשהודיעו לי, התקשרתי מייד לבעלי ואמרתי לו קרה דבר נורא, אני צריכה לקבל את ניהול הפקולטה, אני ממש בפניקה, מי צריך את זה". למרות היותה פרופסור וחוקרת ידועה, מצאה עצמה "נדחפת מלמטה" לתפקיד, מבלי שחיפשה עמדה ומנהיגות "אני פשוט נהנית ממה שאני עושה ואוהבת את העבודה שלי, ופתאום אני מוצאת את עצמי בראש הפירמידה."

זה (לעיל) אולי מה שמסביר את הממצא השכיח בהרבה מחקרים, שנשים שעומדות בראש ארגונים או בתפקידי ניהול נוטות להיות יותר דמוקרטיות מגברים. יתכן שהסבר לכך הוא שנשים מרגישות שהן מביאות שינוי ותוצאות דרך היותן מנוף ליחסים ולא באמצעות הפעלת כוח.  

נמצאה שונות בין המינים לגבי השאלה מה עושה מנהיג. נשים יותר לוהטות באמונה שלהן. יותר דברים היו חשובים להם בדרגה גבוהה. כלאמר נשים הכניסו יותר 'תשוקה'

לשני המינים במנהיגות היה חשוב שיהיה לו חזון של הארגון, ולהיות קר/מחושב בזמנים טעונים בעוינות. היה הבדל בין נשים לגברים בעמדות שלהם לגבי לקיחת סיכון והזמנת חילוקי דעות. נשים הרבה יותר נוטות לראות בלקיחת סיכונים ונכונות להיכנס לקונפליקט, מפתח למנהיגות, לעומת גברים שלא ראו בכך מפתח מרכזי להצלחה, אולי משום שנשים ראו בכך קושי, ולכן אתגר גדול יותר עבור עצמן.

המחקרים העכשוויים מכניסים למרכז הבמה כמימדים חיוניים למנהיגות, מימדים שבעבר נחשבו כנשיים. על פי מחקר שנעשה ב – W.K.Kellogg Foundation  אנשים ראו מנהיגות כזזה כלפי הנעת אנשים (motivating) והבאתם יחד, יותר מאשר ע"י שליטה וכוח. Judy Rozner  מסבירה שנשים מסתדרות טוב עם מצבי עמימות, נוח להן עם התחלקות (שיתוף) בכוח, ונוטות להעצים אחרים. תכונות אלו מובילות להגברת הפרודוקטיביות של המועסקים, החדשנות שלהם והרווחיות.

נשים יכלו לעשות יותר דברים בבת אחת "להחזיק יותר כדורים באויר" אולי זה כיון שגם כשהן עובדות בחוץ, הן ממשיכות למלא תפקידים בבית. הן עובדות בהרבה חזיתות יחד. ההתלהבות החזקה שהן מראות אולי קשורה בתפקיד המסורתי שלהן כמזינות.

לקראת ההרצאה ובעיקר במהלך נסיעתי האחרונה, שוחחתי עם מספר נשים מכרות וקולגות שלי. שאלתי אותם על עצמן כמנהיגות. כחצי מן הנשים, הרגישו אי נוחות עד לחץ, התנגדות והתכווצות לעצם החיבור של עצמן למלה מנהיגות, היו מוכנות להתפשר על "אני מנווטת". המלה השפעה גם היא לנשים אלו נראתה מלה גסה, אחת אמרה: "אני לא רוצה לראות עצמי כמי שמשפיע על אחרים" היא היתה מוכנה להתפשר על "אני רוצה להיות מישהו שיכול לעזור לאחרים לדעת שהשליטה בידיהם". אחרת אמרה המלה מנהיגות לא מתחברת אלי, אני מתחברת "בלהיות משמעותית". אחרת אמרה" "מנהיגות, אין לי צורך בה, אני מעדיפה נוכחות שאינה בהכרח חיצונית או מילולית, אך היא מעוררת משהו באחרים". ואחרת מיד הרגישה חנק בגרון והעלתה דמעה ואמרה זה נושא יותר מידי טעון  רגש בשבילי, אני אפילו לא יכולה לדבר על זה, זה כ"כ כואב.

החצי השני של הנשים, אחרי היסוס קל, ממש נהנו מן השימוש במלה מנהיגות ביחס למה שהן עושות, ומיד זה חיבר אותן לחפש מה זה עבורן מנהיגות והיכן זה בחייהן.

איך נשים הגדירו את המנהיגות שלהן:

"היכולת להשפיע ולכוון את החיים של עצמי, ולהביא את עצמי לכלל מימוש"

"היכולת להוסיף משהו, הכניס שינוי בחיים של אחרים". "כשאני מעורבת במשהו, לוקחת יוזמה, מתמקדת, לוקחת סיכון". לקחת עמדה ולתת ביטוי לדעות שלי (כותבת מכתבים לעיתון – הופכת עצמי לחשובה, לא חשוב אם זה רק טיפה בים) גם אם אחרים מבקרים זאת. "אני מרגישה שמשהו קורה בפנים, כמו עובר בבטן, ואני נותנת לזה רשות לצאת החוצה". אני לא שותקת כשסביבי קורה משהו לא ראוי בעיני.

אני לוקחת מנהיגות כשאני תורמת משהו מעצמי, דווקא לא בכסף.

"אני גורמת לדברים לקרות (היא גרמה לילדה בת מצווה לתרום למטרה של אימוץ משפחות נזקקות סכום כסף ממתנות הבת מצווה. גרמה לדוד שלה לספר את סיפור חייו בשואה, ולבסוף הוציאה את זה כספר)".

סוג של אסרטיביות

"כשאני מוכנה לעמוד בתחרות ומאמינה שדעתי ועמדתי ראויה וצודקת".

"אני משפיעה בכך שאני יוצרת קונטקס – יודעת לבנות אוירה,  של סובלנות, חיבור בין אנשים, קשר רגשי (אמהות למדו מן התפקיד האמהי כשהיו עם מספר ילדים יחד בתפקיד של מנהיגות נשית, לבנות דרכים להקל מתח, לגרות עניין, לשעשע, ללא פקודות וכוח. "בבית שלי יש רק גברים בעלי ובני, הם לא אוכלים עד שאני באה" – הרגשה של תלות נעימה.

"המנהיגות שלי היא ביכולת להתחבר עם אנשים ולחבר אנשים".

מנהיגות ביצירת אמון (הבת שלי אמרה לי, את יודעת אמא אנשים לא יפקפקו במה שאת אומרת".

"למצוא מקומי בין הלב לבין המסגרת".

מנהיגות ומימוש עצמי

אברהם מסלו, פסיכולוג שהיה בין מייסדי הזרם ההומניסטי, חקר מיהם האנשים היצירתיים המממשים עצמם. הוא מצא שאנשים שמממשים עצמם אינם בהכרח בעלי כשרונות או הישגים יוצאי דופן, והמימוש העצמי מתבטא בפרטים של חייהם. מימוש עצמי איננו נמצא בתוצאה, למשל ביצירה של אדם, אלא בתהליך הוויתו ופעולותיו. אנשים שמממשים עצמם רואים בבהירות דברים ומאמינים לעצמם, כמו הילד שראה שהמלך ערום. הם רואים באופן טרי, את הגולמי, את הפרט ואת המופשט. הם חיים יותר בעולם האמיתי של הדברים מאשר בעולם המילולי של מושגים, הפשטות, ציפיות, אמונות וסטיריאוטיפים שרוב האנשים מבלבלים עם העולם האמיתי. יש בהם מוכנות להתנסות.

אנשים אלו היו יותר ספונטנים ומביעים עצמם מאדם ממוצע. הם היו יותר טבעיים ופחות שולטים ומסתירים את התנהגותם. זרמו עם פחות חסימה. היתה בהם יכולת לבטא רעיונות ורצונות בלי להחניקם ובלי לחשוש מלהיות מגוחך. הוא הגדיר אתם כאנשים מתפקדים באופן מלא.

הם פחות חששו מן הבלתי ידוע. התייחסו לדבר המיסתורי המבלבל כמשהו מאתגר כד להתבונן ולבחון אותו ולהתמזג איתו אם יש צורך. הם לא הזניחו או ברחו מן הבלתי ידוע ולא העמידו פנים שזה ידוע ומוכר להם. הם לא נצמדו למוכר. היו צריכים להסתכל על משהו בהרבה צורות. הם היו מאד אנוכיים במובן מסויים ומאד בלתי אנוכיים במובן אחר. הם יכלו לחיות טוב עם ניגודים: שכליות עם רגשיות, משמעת עם דחפים חזקים.

תפקיד הפך תענוג, והם התייחסו לעבודתם כהנאה ולא היתה ניגודיות חזקה בין עבודה למשחק.

מנהיגות ככוח בהעצמת האחר  

זהו סיפור על כוח בהעצמת האחר שדווקא הפעם בא מגבר: מלכת אנגליה ויקטוריה היתה יוצאת מידי שנה לארוחת ערב פעם אחת עם השר גלדסטון ופעם אחרת עם השר יזרעאלי. שאלו אותה איך היא מרגישה עם גלדסטון, והיא ספרה שהיא יושבת איתו ערב שלם ובסוף היא מרגישה שהיא ישבה עם האיש הכי חכם באנגליה. שאלו אותה איך היא יוצאת לאחר הפגישה עם יזרעאלי, והיא ענתה, אני יושבת איתו ערב שלם ומשוחחת, ולבסוף אני בטוחה שאני האשה החכמה ביותר באנגליה.

הכוח של האם בבית מתבטא בכך שהיא זו ששומרת על העליונות של האב. בביתינו תמיד היה כסא של אבא בראש השולחן, זה היה ברור שלאף אחד אסור לשבת עליו. אבל כשאני מנסה להיזכר איך התחנכתי לא לשבת על הכסא, איני יכולה לזכור שאי פעם אבא אמר לי "על הכסא הזה רק אני יושב", אמא היתה אומרת לנו שוב ושוב: "זה הכסא של אבא, רק אבא יושב בראש השולחן" והיתה מסדרת לנו את הכסאות בצד ומושיבה אותנו עליהם. הכוח הזה היה כ"כ חזק ששנים רבות אחרי מותו, לא העזתי לשבת על הכסא שלו בראש השולחן, ושלבסוף כשהתישבתי שם הרגשתי שאני עושה זאת במודעות ובהתרסה, כ"כ היה חזק החינוך של אמא לשמור על הכבוד של אבא. אז מי המנהיג האמיתי?

בהרצאה זו אני רוצה לבחון מה המרכיבים שבונים מנהיגות נשית:

• הדרך בה נשים יודעות ויוצרות ידע
• הדרך בה נשים יוצרות את הקול שלהן
• ההיבט המוסרי במנהיגות נשית
• משפחת המוצא כבית גידול של מנהיגות
• החינוך ומנהיגות נשית
• זוגיות ביחסי גומלין עם מנהיגות נשית
• קשיים ומקריות כהזדמנויות חיינו כבית הספר הגבוה למנהיגות
• מנהיגות במשפחה ומנהיגות מחוץ למשפחה
• חברות נשים ומנהיגות (old girls club)
• מנהיגות נשית רוחנית

הדרך בה נשים יודעות ויוצרות ידע

הדרך בה נשים יוצרות את הקול שלהן

המושג של "למצוא את הקול שלי" – התפתחות של דעות וביטוי אישי, היה קשור באופן שמשפחות היו מדברות בתוכן או לא מדברות. צורות של ניהול שיחה שמשפחות עודדו, הרשו או בלמו. האם הורים רק דברו, ונתנו הוראות או לימדו את ילדיהם באופן חד צדדי, או שלמדו יחד וגם למדן מן הילדים.  האם ההורים גם לימדו דרך ששאלו שאלות או רק אמרו. האם השאלות היו אמיתיות, או ריטוריות: כמו אם ששאלה: "למה את לא משחקת עם הילדים החרוצים בכתה ומתחברת רק אל אילו הדחויים שאף אחד לא רוצה לשחק אתם". יש לשאול האם הן אפשרו את כל קשת הביטוי של רגשות, רעיונות עמדות, או הגבילו ומידרו. האם היה מקום לאינטימיות ואינטלקטואליות יחד? האם השיחות בנו יחד רעיונות והחלטות ומטרתן היתה להזין את חברי המשפחה, או ויכוחים נוצלו כדי לנגח מישהו. האם היה הבדל בין צורה ותוכן של שיחות של הבנות עם האמהות שונה באופן שהיו להן עם האבות?  

מחקר שנעשה על ידי ארבע נשים, חקר את השאלה הזו, ומצא 4 צורת שונות של בניית קול אישי

שקף

משפחת המוצא כבית גידול של מנהיגות –

באופן כללי, המשפחה היא המקום בו אנו לראשונה חווים את עצמינו ואת השפעתינו על הסביבה. הילרי קלינטון בספרה החדש Living History, מספרת שאף פעם לא נתקלה במגבלות שלה כאישה או בהפחתת ערכה בשל נשיותה. תמיד בבית ציפו ממנה לעבוד ולהרויח ואינה זוכרת מישהו בסביבתה אומר "בנות לא יכולות לעשות זאת" בפעם הראשונה שנתקלה בכל היה כאשר מאד התענינה בעקר החלל אולי בגלל שאבא כ"כ דאג שארה"ב תפגר אחרי רוסיה. היא התלהבה מן הרעיון של קנדי לשלוח אנשים לחלל, וכתבה מכתב לסוכנות החלל NASA, כדי להתנדב לאימוני אסטרונאוטיקה. היא קבלה מכתב תשובה, שהם אינם מקבלים בנות לתכנית. זו היתה הפעם הראשונה שהיא נתקלה במחסום שלא יכלה לעבור ע"י עבודה קשה ונחישות, והיא כעסה מאד.

נשים מביאות למנהיגות מה שהן מביאות מן הבית, גברים הם דבר אחד בארגון (עבודה, פעילות) ודבר אחד בבית. מישהו יכול להיות מנהל גדול בארגון, יזם, אקטיבי ויצירתי, ובבית מאד שולי, נגרר, וחסר ברק. לכן אולי קשה לגברים רבים להרגיש סיפוק והנאה בתפקידי הורות או תפקידים אחרים במשפחה. אולי ההסבר לכך הוא שרוב הנשים ראו את אימותיהן בבית בתפקיד מנהיגותי, ראו אותה מנווטת בין הרבה תפקידים בתוך מסגרת הבית: מטפלת בילדים, מבשלת, קונה, מחליטה החלטות כספיות, מנהלת יחסים עם בני המשפחה הרחבה, עם חברים, יוזמת יציאות, מארגנת חגיגות…, ופחות גברים ראו את אבותיהם בתפקידים מנהיגותיים בתוך המשפחה. לכן הנסיון של מנהיגות של אישה בתוך המשפחה, עומדת לרשותה בצורה של יוזמה, מיומנויות, כושר ארגון וניהול, גם במנהיגותה מחוץ למשפחה. לכן תהיה לה גם נטיה להשתמש באותם דברים שלמדה במשפחה, גם בחוץ. הקושי של נשים שלעיתים קשה להן ל"שחרר" את המנהיגות שלהן בבית ולפנות את ילדיהן ובני זוגן לתפקידיהם כבוגרים, וכדי לפנות עצמה למשימות נוספות בחייה. גברים מוותרים בקלות על תפקידיהם בבית למען משימות מחוץ לבית. בארצות הסקנדינביות אפשרו לנשים וגברים לצאת לחופשת לידה ולקבל מענקי לידה. בהתחלה ניצלו זאת רבים, באופן הדרגתי גברים פחות ופחות היו מעונינים לקבל את ניהול הבית, עד שבוטל או צומצם החוק בשנים האחרונות.

אבל "מה שאתה לא לומד מאמך, אתה לומד מן החיים" (שבט מסאי בקניה, מתוך הספר של הילרי קלינטון)

היא מספרת: כשהיגעתי לוולסלי (קולג' של נשים) נשאתי איתי את הדעות הפוליטיות (שמרניות) של אבא ואת החלומות של אמא.

למרות נחישותה היא ידעה לכבד את התחומים בהם היתה מוצלחת ולוותר על מה שלא יכלה להצליח. היא היתה חלשה במתימטיקה, וזה גרם לה לוותר על שאיפתה להיות רופאה או חוקרת. היא מספרת שהמורה למתימטיקה הצרפתי שלה אמר לה: "מדמואזל, הכשרון שלך נמצא במקום אחר".

כשהרגישה שהיא לא מצליחה היא התקשרה להוריה שהיא רוצה לחזור הביתה. אבא (כנראה נשבר ברוחו מכאב על הילדה) אצר לה בואי הביתה. אמא אמרה לה שהיא לא רוצה שאני אהיה "נוטשת את המערכה". והיא נשארה.

כוח המילים בבניית הקול האישי

במשפחות של השתיקה לא היה כמעט דיבור. זה החל רק כשנולדו הילדים והאם ספרה לה על עצמה ועזרה לה בגידול הילדים. במשפחות של הנשים השותקות ראו מילים כצריכות להשפיע רק כשרוצים קשורות בכוח או באלימות. הם צועקים יותר ממדברים כשהם רוצים להשפיע אחד על השני. הם עושים מעט מאד לעזור אחד לשני לחשוב בבהירות או לפתח את הבעיה שלפניהם. אין להם שפה לדון בדברים שקורים ומרגישים. אילו שהצליחו לצאת ולבקוע כדי לבנות קול משל עצמן, מצאו מוצא מן הסגירות של הבית בטיפוח של אמנות, או קריאת ספרים. רבות כתבו יומנים והשתמשו בכוח הדמיון. רבות מצאו בבית הספר סביבה מקדמת או שאמצו לעצמם מישהו משכיניהם. ישבתי בביקורי בסן פרנסיסקו עם בחורה יפנית. היא ספרה לי שהיא התגיירה וכששאלתי אותה למה, ספרה את הסיפור הבא: הבית שלי היה קשה מאד, תמיד צעקו בו, אף פעם לא העריכו את המאמצים שלי ללמוד, אבא היה שותה ואמא נעדרה מן הבית פשוט לא היה לי בית. שמתי לב כשהתחלתי לבקר בבתים של חברות שלי, ששם יש שקט, ההורים צוחקים ומשחקים עם הילדים, שוחחו ביחד, ישבו יחד לשולחן, זה היה לי נעים מאד וגם קבלו אותי בשמחה. רוב החברות היו יהודיות ואני הבנתי שיש משהו בדת הזאת שיוצר משפחות בריאות וגם אני רציתי כזאת.

בבתי אלו ההורים היו נבהלים מעצם הסקרנות וכשהילד היה שואל שאלות פשוטות, מתוך רצון להבין ולדעת, הם הרגישו שהילד חצוף, וחסר כבוד. האמהות הללו מצאו את השאלות הסקרניות של הילד במעוררות לחץ, כיון שלא ראתה עצמה כסמכות שיש לה משהו להגיד או ללמד.

במשפחות ששמעו לקולות של אחרים

בבתים אלו ההורים בהחלט לא היו בלתי קומוניקטיביים, הם אמרו לילד הכל. הם סברו שהילד תמיד יקשיב, יבין ויציית להם. " ללמוד תחת הסמכות של אמא היה חזק, היא דברה ודברה ודברה. תמיד היה לה משהו להגיד שיעשה לך טוב בעיניה. אני הייתי צריכה לספר לה בדיוק מה עשיתי למשל אחרי פגישה עם בחור והיא אמרה לי מה טוב ומה רע ומה לא לעשות שוב."

עם הורים אלו היה דיבור בכיוון אחד כדרך תקשורת עם ילדיהם. הם אמרו מה שעולה על דעתם והילד לא יכול היה להגיד מה עולה על דעתו. נשים שגדלו במשפחות כאלו, בד"כ בחרו בן זוג שהיה "יודע הכל", לרוב הוא היה מדבר והן היו כנועות לעיתים זה היה ההיפך ובכל מקרה הדיבור היה חד צדדי ובלתי שוויוני. לא היתה כמעט תרבות של התמרדות נעורים, רק מעטות ממש נלחמו ובד"כ שלמו מחיר יקר.

שמעתי סיפור של אשה בת 84, שהיתה האשה הוטרינרית הראשונה בשבדיה. היא גדלה בבית עם אב קשה ועריץ, שהיה מכה קשות את הבנות. היא התמרדה, ענתה לו, וקבלה יותר מכות מאחותה, שהיתה מתחנחנת ועושה מה שהוא דרש, אחותה היתה בוכה בכל פעם שהוא היכה, וזה גרם לו להפסיק. היא לעולם לא בכתה, ראתה את זה כאי כבוד, וקבלה מכות קשות. בהתבגרותה היא החליטה שהיא לא תהיה רכרוכית והפכה לאשה גברית מאד, ספרטנית. היא ממש נראית כגבר למרות היותה יפה מאד. לימדה עצמה להיות קשוחה שאינה מראה כל חולשה. ההחלטה הזו עלתה לה ביחסים קשים עם בעלה, ועם ילדיה, בפרט שהיתה מבקרת קשות את כלתה שהיא בזבזנית ומפנקת עצמה בקניית שמלות ודברים לא חשובים ועודדה בכך סכסוך בין הבן לאשתו מה שזרז את גירושיו.

נשים שגדלו בבתים אלו עשויות לפתח נוקשות חזקה מידי בערכים ודרשנות מן הסביבה כשהן לוקחות את הצד האקטיבי בדיבור, או לגדול חסרות קול וחסרות עצמיות.

החיים במשפחות של אלו שהיה להן "קול פנימי"  

'הסובייקטיבים' שתמיד מצאו את האמת בתוכם, הפנו עורף למילים של הוריהן, לא יכלו לסבול אותם,  וחיפשו הכוונה עצמית על ידי הקשבה לתחושות הבטן שלהן בהנחה שהן לעולם אינן טועות. מטופלת שלי ספרה: "תמיד הייתי לא בסדר בעיני הורי, בעצם בעיני כל העולם. כל מה שמצא חן בעיני, ויזמתי ועשיתי היו אומרים שזה לא יפה או רע: בגדים שרציתי, הצגות שעשיתי לפני הורי. פתאום, דווקא במשבר הנישואים הנורא שלי פתאום כשהתחלתי לכעוס על בעלי ועל הורי שדחפו אותי לנישואים האלה, אני מגלה שאני ורק אני אקבע אם משהו הוא טוב או רע. ושאני צריכה לסמוך על הרגשת הבטן שלי ותמיד ללכת על פי מה שהאינטואיציה שלי אומרת". נשים אילו הרגישו שיש להן את הקול של עצמן ושזכות להשמיע קולן ולמרוד בסמכות ההורים ולעיתים קרובות גם בכל סמכות אחרת.

החיים במשפחות שעשו אינטגרציה בין קולות השכל והרגש

יחסי במשפחה התאפיינו בדימויים של קשר, דאגה, הדדיות ויחסי גומלין. הורים היו משוחחים עם ילדיהם, והיה מקום לחילוקי דעות. בבתים אילו הורים גם למדו מילדיהם.

זוגיות ביחסי גומלין עם מנהיגות נשית

ספרו לי שביל קלינטון והילרי נסעו יחד לטייל. הם עצרו בתחנת דלק, ולפתע הילרי יצאה והתחבקה בשמחה ובהתרגשות גדולה עם המתדלק בתחנה. כשהם המשיכו בדרכם, שאל ביל, מי זה שכ"כ שמחת איתו?

ענתה הילרי, זה ג'ון, הוא היה החבר שלי בתיכון.

את רואה אומר ביל, את התחתנת איתי והפכת לגברת הראשונה.

ענתה הילרי: לא כך, דע לך שאם הייתי מתחתנת איתו, הוא היה הופך נשיא ארה"ב.

אשתו של מי שספר לי את הסיפור אמרה: זוהי נקודת מבט פמיניסטית (ששמה בתחרות גברים ונשים) אמרתי לה, ואולי לא כך, אלא שכשמדובר בזוגיות טובה, אין אפשרות להבחין מתי הוא דוחף אותה ומתי היא אותו, וכל נתינה של האחד בונה גם את השני בזיקת גומלין אין סופית ובאופן הדדי.

מרילין פרגוסון שכתבה את הספר: The Aquarian Conspiracy, כותבת: "אין אנו יכולים להשיג צמיחתנו כיחידים. כל אחד מאתנו זקוק למישהו שיאמין בנו, אשר יעודד את התפתחותנו ואשר צמיחתו פועלת הדדית עם ומגבירה את שלנו. סוג זה של יחסי התפתחות ואהבה משמשים גם כמסגרת להגשמת הפוטנציאל שלנו אשר מעורר, משחרר, מעצים וכך הופך חיוני כחמצן. כל מערכת כזו גם הופכת שדה לחברה מסוג אחר. מודל להעשרה הדדית היכול להתמתח על פני כל מארג חיינו"

אני סוברת שהצפיה הטבעית שלנו שבן הזוג שלנו אמנם יהיה התומך הנלהב ביותר, ואני מעודדת את בעלי גם להיות הראי, זה שעומד "כעזר כנגדי" ומעצים אותי בכך שהוא מעמת אותי עם חולשותי ובכך מתקן את טעויותי.

מעבר לזאת, כל אחד מאתנו צריך 3-5 אנשים שמאמינים בך ושהצמיחה שלך חשובה להם.

לעיתים קרובות היחסים הזוגיים באופן ישיר או עקיף, חוסמים את ההיבטים המנהיגותיים שלנו. זה יכול להיות בשל רצון נשי עתיק יומין, והוא לשמור על הגבר שלנו בכך שנהיה נמוכות ממנו בראש, נמוכות ממנו בהשכלה ובהישגים, להרויח פחות, העיקר שלא יהיה לו לא נעים. הילרי קלינטון מספרת שחברה שלה, אחת המבריקות בכתה, נשרה מן הקורסים ברמה מוגברת, כי החבר שלה לא התקבל להם, והיא לא רצתה לתת לו הרגשה לא טובה. אחרת לא רצתה שיפרסמו את ציוניה כי היא ידעה שהם יהיו גבוהים יותר משל הבחור שאיתו יצאה.

אחד הקשיים הראשונים בליצור את הקול האישי, ולהשפיע מעבר למסגרת המידית של המשפחה, מצוי בחשיבה הדואלית של או אני או האחר "כשהייתי נשואה, ספרה לי מכרה, היה ברור שהכל בינינו זה העולם שלו. במשפחתי למדתי שטבעי יותר שאני אקח על עצמי צרכים של האחר, ואני בנישואים איבדתי את עצמי. לכן הדבר הראשון שעשיתי כשהתגרשתי זה לקחת מנהיגות על החיים של עצמי. עדיין איני יכולה להיות עם מישהו וגם להרגיש עצמי שלימה ומנהיגה של חיי".

במובן מסויים לאשה מודרנית בעלת כבוד עצמי, היכולת להשפיע במסגרת היחסים הזוגיים עשויה להיות קשה יותר מן הדור הקודם. כפי שמכירתי הסבירה: "אמא שלי בעצם השיגה דברים שחשובים לה מאבא, היא היתה מוצאת בדיוק את הרגע המתאים לדבר על מה שהיא רוצה, והיה לה קול מיוחד, מתוק כזה לבקש, עם מין צורת גוף מיוחדת, גוף נוטה הצידה. או שהיתה מסובבת אותו ומשיגה דברים שרצתה ללא ידיעתו. אני בנישואיי לא יכולתי לעשות כך, זה נראה לי משפיל, ונגד את העקרונות שלי לשקיפות וישירות, אז לא מצאתי דרך שגם לי יהיה את רצונותיי."

ממנהיגות מיוסרת למנהיגות שמחה: גם כשאשה מקבלת על עצמה מנהיגות, בד"כ זה יהיה קשור לאשמה: אני בד"כ ידעתי להשיג לי דברים שהיו לי חשובים, להוביל את עצמי לתפקידים בהם הייתי מעונינת, אבל תמיד תוך הרגשת אשמה שזה בא על חשבון משהו ושאני צריכה לפצות על הקיפוח שאני גורמת במימוש מאוויי. כתוצאה מכך, יש נטיה לנשים לחוות את התפקידים מחוץ לבית שהן מקבלות באופן מיוסר וכבד, וייתכן שכך הן מרגישות אשמות פחות, כי הן אמנם פועלות אבל לפחות אי אפשר להאשים אותן שהן נהנות מזה. גברים לרוב יכולים להרשות לעצמם ליהנות ממה שהם פועלים, כי הם לא מרגישים אשמים על כך, אדרבה, הם רואים תפקידם בכך. רק בשנים האחרונות אני מגלה את המנהיגות השמחה, האפשרות להשתעשע בתפקידים, וליהנות ללא רגשות אשמה ולשתף את בעלי בשמחות ובעושר החוויות שאני עוברת, ולהרגיש תחושה חזקה של מתנה שאני נותנת גם לחייו, למרות שהוא עושה את כל הקניות ודואג בשנים האחרונות לענינים רבים.

חברות נשים ומנהיגות (old girls club)

כיצד בנינו את המכון, או רעיונות מתבשלים בג'קוזי או במסיבת פיג'מות.

בודאי אחת המשימות המנהיגותיות של חיי היו קשורות בכך, שיחד עם שתי חברותי, חביבה אייל ונגה רובינשטיין נברו, הקמנו לפני 18 שנה מכון פסיכולוגי את מכון שינוי, שהוא מרכז לטיפול פסיכולוגי אישי זוגי ומשפחתי, וכן מרכז לימודים לאנשי מקצוע בתחום בריאות נפש רווחה וחינוך.

במשך כשנתיים ישבנו וחלמנו, אבל החלומות היו מאד מחוברים לקרקע, על מקום וכסף וקבלת אנשים לעבודה, על רעיונות תיאורטיים ושיטות עבודה ובכלל מה אנחנו רוצות מן החיים, ואיך בני הזוג שלנו בתמונה, ועושים את זה בסלון הבית, בחדרי השינה, בבתי קפה, תוך צחוק, ועימותים קשים, חיבוקים ואהבה, תחרות, אבל תמיד חזון ברור שהכל בוודאי יוביל למשהו. זו דרכן של נשים, הנכונות לעבוד כשוות, ברשת, ולא לעסוק בהירארכיה וכוח, לחבר יחסים ואהבה עם תוצאות עסקיות, להזין אחת את השניה ולהאמין בלי אפילו לחשוב על כך, שזה אינו סוחט אלא מעשיר. לא להיות כל הזמן פרקטיות ופרגמטיות, לסבול עמימות וכאותיות, ולסמוך על התהליך גם אם לא רואים כל הזמן את המטרה. לתת מקום להשתעשעות והנאה, והנכונות לדבר על זה ובכך עוד להגביר את הכיף.

ההיבט המוסרי במנהיגות נשית

לאורך ההיסטוריה אחד הבסיסים לקיפוח של נשים היה מה שנקרא: הנחיתות המוסרית שלהן. קרול גיליגן בספריה שהידוע ביותר מהם הוא: In a different voice  קראה תגר על מה שנקבע כמוסר אוניברסלי. שמשמעותו המוסר הגברי. היא חקרה והוכיחה, שאצל נשים יש שיפוט מוסרי אחר מאשר לגברים, והמדדים שלו אינם קיימים כמדדים המקובלים עד כה במוסר האוניברסלי.

במחקרים השתמשו בסיפור הבא: מה דעתכן: באירופה אשה עמדה למות ממחלה נדירה היתה תרופה אחת שהרופאים אמרו שעשויה להציל אותה, תרופה שאחד הרוקחים בעיר גילה זה לאחרונה. הרוקח עבד קשה על הכנת התרופה, ורצה עבור התרופה תשלום פי 10 מן העלות שהיתה לו על החמרים. הוא רצה 2000$ עבורה. הבעל של האשה החולה הלך לכל מי שהכיר כדי ללוות כסף אך צבר רק 1000$. הוא פנה לרוקח ואמר שאשתו עומדת למות ובקש הנחה או הבטיח לשלם מאוחר יותר, אך הרוקח אמר אני גיליתי את התרופה ואני רוצה להרוויח עליה.

1. מה אתם חושבים שהבעיה כאן? מה צריך לעשות?

2. האם היינז, הבעל צריך לגנוב את התרופה?

3. אם הבעל לא אוהב עוד את אשתו האם הוא צריך לגנוב בשבילה?למה כן או למה לא?

4. אם האדם שמת אינו אשתו אלא זר, האם עליו לגנוב למען זר.למה או למה לא?

5. נניח שהיינז יגנוב את התרופה, ויובא למשפט ויואשם, והשופט צריך לקבוע את עונשו. האם הוא צריך לפסוק את עונשו או לשחררו לחופשי?

מניתוח התשובות ראו שנשים נטו לענות ע"י כך ששאלו המון שאלות נוספות: מה המצב של האשה, למה הרוקח כך המתנהג, האם יש להם ילדים התלויים באם, מה גיל הילדים, מי ידאג להם אם הוא ילך לכלא. בניגוד לכך גברים בוגרים בטאו עקרון כללי: "הזכות לחיים תמיד יש לה עדיפות על רכוש". למה הן שואלות? השאלות של נשים כשהן נתקלות בשאלות מוסריות, מראות רגישות לסיטואציה ולקונטקסט. הרצון להיות קונפורמית גם הוא אופיני יות לנשים, אחת אמרה: ברור שהוא צריך לגנוב את התרופה, אבל לי היה קשה לשבור חוק רק למען עצמך, אין קונצנזוס על דבר כזה. רובן הסתייגו מלקבוע עמדה והשתדלו לראות הרבה יוצאים מן הכלל, ונמנעו ממה שאחת קראה "הכתבת דעות"

נימה משותפת במחקרים על שיפוט מוסרי הראתה: רצון לא לפגוע באחרים, הן ראו מוסריות בעזרה ותמיכה באחרים. מוסריות היתה אצלן קשורה באחריות. בטאו  קונפליקט בין רצון אישי לענינים חברתיים או רצון של אדם אחר.

איך כל זה קשור למנהיגות. בכל אחת מאתנו, שמגדירה את עצמה כמנהיגה, מנווטת, משפיעה, יש גם תחושת שליחות. בשונה מן השליחות שאפיינה את המאבקים הפמיניסטים, שהתאפיינה ברצון להיות שווה, השליחות של המאה ה-21 היא לזהות ולתת קול לייחודי. מתוך רצון להתאים עצמן לאידיאל האוניברסלי, שהיה למעשה אידיאל של גבר לבן אירופאי. נשים, כמו גם קבוצות מיעוטים אחרות, למשל השחורים הארה"ב, התחילו להרגיש שאסימילציה, היטמעות בתוך הדיומוי האוניברסלי הזה, זה לא אופציה בשבילן, כי זה מניח החוצה ומרסק את הזהות שלך. ומתעוררת האופציה לקבל הכרה דווקא על אותו דבר שנחשב כנחיתות מול האידיאל האוניברסלי. למשל בתחום היופי, נחשב כיפה רק היופי האירופאי, והנשים השחורות היו מותחות ומיישרות את השיער, והיפניות היו מנתחות את העיניים המלוכסנות. עד שעמדה אנג'לה דיוויס, פעילה פוליטית שחורה עם שיער "אפרו" ענקית, מראה שנחשב לחייתי, ופתאום היא אמרה, שחור זה יפה. ואנחנו, נשים אומרות, המוסר הנשי שלנו הוא יפה, סגנון המנהיגות הנשי הוא יפה, הוא נכון ומתאים למשימות של העולם על סף האלף החדש.

בתי הספר ומודלים להזדהות

הילרי מדברת על הנשים שהשפיעו עליה: ביום שלג אחד בשנה הראשונה, מרגרט קלפ, שהיתה אז נשיאת הקולג', הגיעה באופן בלתי צפוי למעונות הסטודנטים. היא נכנסה לחדר האוכל ובקשה מתנדבים שיעזרו לנער את השלג מן הענפים של העצים בסביבה, כדי שלא ישברו תחת משקל השלג. "עברנו מעץ לעץ בתוך שלג בגובה הברכיים, תחת שמיים מליאי כוכבים, מונהגים ע"י אשה חזקה אינטליגנטית, הרגישה לפגיעות של הטבע. היא הנחתה ואתגרה את הסטודנטיות ואנשי הסגל, באותה צורה. באותו לילה החלטתי שמצאתי את המקום בו אני שייכת.

היחשפות להזדמנויות של מנהיגות

כשהיא מדברת על ההזדמנויות שנחשפה להן, בקולג' של נשים היא מספרת ששם הפוקוס היה על הישגים אקדימיים ומנהיגות מחוץ ללימודים שאולי היתה שונה בחינוך משותף. זה היה טבעי שנשים היו נשיא הסטודנטיות, ניהלו את כל הפעילויות של חיי הקולג', מניהול ארגון הסטודנטים, עריכת עיתון ועד ניהול המועדון. הרגישו חפשיות לקחת סיכונים ולעשות שגיאות, ואפילו להיכשל אחת בפני השניה (עמ' 29) . זה אולי מסביר מדוע ניתן למצוא אחוז מאד גבוה של בוגרות קולג'ים של נשים, במקצועות בהם  נשים אינן נוטות להיות.

סוף דבר – חזרה לאמא

אספר את הסיפור של חוה, אשה שאני נפגשת איתה כשלש שנים. היא בת 52, אמה מתה כשהיתה נערה בת 14, האב לא הסתדר עם הנערה המרדנית בעלת הרעיונות המשונים, היכה אותה כאשר יצא מכליו ואחר כך הסתלק והשאיר אותה פחות או יותר לבד, לחסדי בני משפחה שראו בה מטרד. תארה את אמה כאשה חולנית, מחוקה, מיותרת שתמיד התביישה בה. הרגישה שלא קבלה ממנה מאומה. הילדה התחילה לדמיין לעצמה שיש לה אמא אחרת, לבושה יפה עם כובעים מענינים, אמנית, פסנתרנית, מין אשת חברה, שיודעת הרבה שפות וקוראת בכל הספרים המענינים, ודחתה, אפילו על ערש דווי, את אמה שמתה אחרי מחלה קשה. חוה התחילה בגיל מבוגר את לימודיה האקדימיים, אחרי שכבר היתה נשואה לגבר בולט מאד בתחומו שהדגיש את הנחיתות שלה. והיתה אם לבן. היום היא רואה עצמה כמנהיגה, מרצה ומלמדת במספר מסגרות אקדימיות, כותבת בתחומה, ולאחרונה סיימה את כתיבת הדוקטורט שלה. תמיד הגדירה עצמה באופן הפוך לאמה, אני מישהי ששומעים אותה, שלא תישאר חייבת, ואביע את הרעיונות הכי מרגיזים, אף אחד לא ישתיק אותי גם אם זה יעלה לי בעלבונות ובדחיה, וזה עלה לה. העיקר לא להיות כמו אמא.

"דחף למנהיגות בשבילי הוא חוויתי, זה לא רצון לכוח. זה נובע מן החוויה להיות הורה, להיות שותפה בכירה לצמיחה של מישהו שהוא הילד שלי. לתת המון ולקבל המון, לתת וכל הזמן לצמוח דרך הנתינה.לא משתמשת באחרים כדי להשיג מטרות". זהו לימוד אינסופי מתוך החוויה, יש בכך מנוע פנימי חזק. ללמד אחר זה להצמיח את עצמי. זה אינו סוחט, זה ממלא. הורות הביאה אותי להוראה. כשבני גדל וראיתי שהצלחתי איתו אמרתי לעצמי: אני טובה בזה. ראיתי שאני יכולה לשחזר את אותה חוויה עם הסטודנטים. החומר הוא רק הדרך, אני מלמדת אותם גישות לחיים, שאלות על מהות הקיום, יחסים עם העולם, במובן הפרקטי, נתינה וקבלה.זה קשור עם אחווה (נתינה בין שווים, בין אחים) שאתה נותן לאחרים מכיוון של שותפות למסע הזה ששמו חיים.

אני מרגישה בחזית של מנהיגות, יש לי אחריות עקרונית, בעיקר לנשים, ההוראה בשבילי זה מקום של אחריות חברתית לעצב סדר יום חברתי גדול. ההתנהגות שלי היא כ"כ ההיפך ממנהיגות גברית, אני לא צריכה להיות ראש מפלגה. לעמוד על פודיום לפני ההמונים ולעבור איזה אחוז חסימה. עולם התכן שלי הוא שעשיתי קורס של 15 תלמידים, ושתיים בסוף הקורס ניגשו אלי ואמרו "הקורס שלך עשה לי מהפך בחיים. המנהיגות בשבילי זה סוג של תיקון עצום. אפשרות לדבר על מנהיגות אחרת, ולא המושגים "שלהם", אלא אפשרות להמציא מושגים אחרים.

שאלתי אותה מה היתה המנהיגות של אמא שלה, לרגע רצתה לתקן אותי, ,לא לא אמא הרי היתה כלום", השהתה רגע ואמרה: אמא שלי אישרה את הייחודיות שלי, היא נתנה לי אישור להיות ילדה מיוחדת. זה הקסים אותה שהיתה לה ילדה יצירתית ואהבתי להמציא ולעשות דברים מיוחדים.היא הבינה אותי ונתנה לי להיות מה שאני למרות הפראות שלי. יום אחד ברחתי מן הגן כי משהו לא מצא חן בעיני. הסתובבתי שעות חופשית בשדות ונורא נהניתי. כשמצאו אותי, היא הבינה אותי, ולא כעסה עלי. היא מהססת רגע ואומרת, יש לי חשד שהיא לא מספיק הגנה עלי, בלילות הייתי נורא פוחדת מן החושך. כשרציתי להיכנס למטה שלהם, הם זרקו אותי חזרה לחדר ולא הרשו לי לישון איתם. שנים הייתי הולכת למטה של אחותי למרות שזה היה זוועה, כי היא היתה מרטיבה עד גיל מבוגר, אבל הפחד היה חזק יותר מן הפיפי.

סיפרתי לה שהילרי קלינטון נכשלה בלימודי המתימטיקה בקולג' שהיה בקצה השני של ארה"ב, ורצתה בייאוש לחזור הביתה. אבא אמר לה, בואי חזרי, ואמא שהיתה עקרת בית כל חייה, ושלחה אותה ללימודים עם חלום, אמרה לה: אל תחזרי, אל תהיי נוטשת את הספינה ( (quitter והיא נשארה ופתרה את הבעיה.

חוה שתקה רגע ואמרה: החלומות שלה עלי היו טובים. אמא לא רצתה שאני אהיה עקרת בית. היתה לה תמונה של גימנסיה הרצליה העתיקה, והיא תמיד חלמה שאסע לעיר הגדולה, תל-אביב ואלמד בגימנסיה הרצליה. הייתי כ"כ משוכנעת שהיא מפגרת שלא יכולתי להקשיב לה…היא רצתה להגיד לי את היהלום שלי, את חכמה, את יכולה הכל, את תהיי באליטה.

היא שתקה דקה ארוכה ופתאום אמרה: אולי אקדיש את עבודת הדוקטורט שלי שלי לאמא שלי. הגיע זמן שאני אחזיר לה משהו. אולי זה שלה כל הדרך שעשיתי, אולי חייתי באפלה שלא הבנתי את זה…זה מהפכה בשבילי לחשוב במונחים כאלה, להכיר בה ייתן לי המון כוח. חשבתי שההישג של הטיפול יהיה שאני אגמור את הדוקטורט, אבל לא ידעתי שההישג האמיתי יהיה שאני אקדיש אותו לאמא שלי.    

ביבליוגרפיה

אסטס ק. פ. (1997)  רצות עם זאבים. מודן תל-אביב

גיליגן קרל, (1995) בקול שונה. ספרית הפועלים תל-אביב

Belenky, M.F.,Clinchy, B.M., Goldberger N.R., & Tarule, J.M.

(1997) Women’s way of Knowing. Basic Books, New York

Clinton Hillary, (2003) Living History. Simon & Schuster New york

McGoldrick, M., Anderson, C., & Walsh F. (1989) Women in Families. Norton New York