גורו ופסיכותרפיסט – שונה ומאחד

מאת: ד"ר שרה איוניר

פורסם ב"רבעון לפסיכולוגיה ממזרח וממערב", (אינטרנטי) גיליון מס' 1, מרץ 2012

"יוגה איננה אלא פסיכולוגיה מעשית." סרי אורובינדו

מבוא

בספרייה של טושיטה מדיטיישן סנטר, במקלאוד-גאנז' בדרמסלה, עבדה אננדה. מישהו לחש על אוזני שיש לה מהלכים במנזר הדיאלקטי הצמוד למקום מגוריו של הדלאי לאמה. הסתובבתי בוהה בספרים הרבים, לוקחת מדי פעם לידי ספר זה או אחר, ולפתע הזכיר מישהו את שמה. חיכיתי עוד שעה, עד שיתמעטו מבקרי הספרייה, פניתי אליה, הצגתי עצמי, ושאלתי אם תוכל לעזור לי לפגוש נזיר, מורה בכיר לשיחה. "תבואי מחר," ענתה קצרות. באתי למחרת. "עוד לא קיבלתי תשובה; בואי אחרי סוף השבוע." שעון החול של הביקור בדרמסלה המשיך לזרום. המזג הישראלי של "נו כבר" הלם בעורקי. נשמתי עמוקות פעם פעמיים ואמרתי בחיוך: "תודה, אבוא אחרי סוף השבוע." כשהגעתי, חיכתה לי פתקה כתובה בכתב יד מסודר, עם שם המורה ושם המנזר. "אבל יש בעיה," ציינה קצרות גברת אננדה, "את צריכה למצוא מתורגמן, המורה אינו דובר אנגלית." "מאין אמצע מתורגמן?" תהיתי בקול רם. אז נטלה עוד פתקה, ורשמה עליה שם של פרח נזירות המתמחה בשפה האנגלית, עם מספר טלפון. הודיתי לה, עיינתי קצרות בעוד מספר ספרים, ויצאתי או יותר נכון המשכתי במסע לחיפוש המורה. תחילה צלצלתי למתורגמן, איתו זה יהיה קל, חשבתי, הוא הרי דובר אנגלית. אפרכסת הטלפון עברה ידיים, עד שנמצא פרח הנזירים שחיפשתי. הצעיר שמח איתי, והבטיח לקבוע פגישה עם המורה. "אבל יש בעיה," הוסיף הצעיר, "אני חולה ואינני יכול לצאת." "האם אוכל לבקר אותך?" הצעתי, מתוך מחשבה שאוכל להאיץ כך את הבראתו. "כן, בוודאי," השיב בקול עולץ. בשוק בחרתי את שני התפוחים היפים ביותר, מספר מאפים טריים ושרשרת פרחים מן הסוג שבהם מקשטים את פסלי בודהה.

אחרי תעייה במסדרונות המנזר, מצאתי אותו. הגשתי את המנחה, בירכתיו לבריאות טובה, קיבלתי ממנו את פרטי הפגישה, ונפרדנו בתפילה לבריאותו השלימה. עוד שלושה ימים עד מועד פגישתנו. שמונה ימים מאז יצאתי למסע חיפוש המורה. בעלי אילן היה תלמיד לתואר שני בפילוסופיה מזרחית, וידע על בוריה את הפילוסופיה הבודהיסטית מן ההיבט האקדמי. הוא היה בקיא בטראוודה ובמהאיאנה, ידע בעל פה את ארבע האמיתות הנאצלות ואת הדרך המתומנת, וכבר הכין עצמו למפגש באמצעות השאלות שירצה להתדיין בהן. מרוב התרגשות עבר הזמן ביעף. הגיע היום. חלפנו במרפסות ובפרוזדורים של המנזר, מרוגשים ואחוזי סקרנות מערבית ערה.

איש מוצק נמוך קומה, עיניו זורחות באפלת החדר הקטנטן, קיבל אותנו בחיוך רחב ושופע טוב. לפני שהספקנו לשבת, מזג לכוסות קטנות מן הטרמוס הישן תה מתקתק, שהזכיר לי בדיוק את התה שהיה מוזג סבי, חסיד הרבי מגור, כשהייתי מגיעה לבקרו. מיד השתררה עלי אווירה של בית. לא ראיתי יותר את החדרון הצר כתא טלפונים, את נקודות החלודה על הטרמוס, את המיטה שהיתה ספסל ועליו מחצלת. ראיתי רק חיוך מקרין שפע. לאחר קידות נמסטה וברכות, החלה השיחה. אילן ניסה לפתוח בשאלה, כדי להציג את מטרת בואנו, אך הנזיר היסה אותו ומלמל: "אחר כך, אחר כך. הכי חשוב לדעת בודהה, דהרמה וסנגהה. בודהה הוא המורה, הרופא, המרפא את הסבל. דהרמה היא התורה, התרופה, וסנגהה היא הקהילה של התלמידים. היא כמו האחות העוזרת כדי שהתרופה לא תהיה מרה כל כך."

שנים רבות עברו. אינני זוכרת בדיוק מה עוד אמר, אך אני זוכרת באופן חי ומרגש את החוויה: איך חיפשתי ומצאתי מורה, גם אם לשתי פגישות בלבד. אני יודעת ששם טעמתי את טעם הדבקות במטרה ואת ההתמסרות לתהליך החיפוש והסבלנות הכרוכה בו. דרך ההתבוננות שלי באדם, במחוותיו, באופן קבלת האורחים שלו הבנתי קמצוץ על רוחניות. הבנתי גם שאין הוא עומד לספק איזה צורך, יהיה זה סקרנות אינטלקטואלית או מענה לבעיה כלשהי, אלא נמצא שם כדי להעביר דרכו חכמה שמקורותיה מעבר לכולנו.

מאוחר יותר, כאשר קראתי בכתבי סרי ראמאנה מהארשי הבנתי שהפגישה עם אותו מורה הפגישה אותי עם הדבר שאני משתוקקת אליו; לא האדם, לא היחסים, אלא האפשרות להיות כך. ראמאנה (2003) אומר שהגורו[1] מגלם בעצמיותו את המטרה שהתלמיד[2] מחפש. כשהנפש של התלמיד פונה החוצה, העצמי, הנשמה שלו, מקבל צורה אנושית כגורו, כדי לעזור לתלמיד להביא אותה פנימה. כפי שהצבי משמש כפיתיון כדי ללכוד את צבי הבר, כך הגורו, שהוא הרוח בתחפושת אנושית, מופיע כאדם כדי להפיג את הבערות וללכוד ולהחזיר את הנשמה למקומה.

במאמר זה אני מבקשת להציג גורו ופסיכותרפיסט זה מול זה ולבחון מה דומה, מה שונה, מה הנחות המוצא, ומה המטרות של כל אחד מהם, איך יתייחס כל אחד מהם לשאלות הנוגעות ליחסים בין הגורו לתלמיד המאמין ובין הפסיכותרפיסט למטופל שלו, כמו התוכן והטכניקה, בחירה, התחלה וסיום הקשר, ולנושאים כגון חשיפה, אמפתיה, אהבה. התמקדתי על פי רוב במורה (גורו) מן המסורת ההינדית, ובפסיכותרפיסט מן הגישה הפסיכואנליטית-פסיכודינמית.

עיקר המאמר נכתב תוך כדי הריטריט השנתי שלי בהודו, באשראם של סרי אורובינדו ובאורוביל. לצורך המאמר חזרתי לכתביהם של מורים הינדים שונים, לחליפות דברים ומכתבים בינם לבין תלמידיהם. ראיינתי את מאתיש,[3] ממייסדי הגישה הפסיכולוגית על בסיס היוגה[4] האינטגרלית של סרי אורובינדו.[5] ראיינתי את ידידי: מיכאל,[6] אדר[7], ג'וליה ומרי שהם תלמידי התורה של סרי אורובינדו והאם [The Mother) [8).

עצם הכתיבה "מבפנים", מן המקום המקורי, הציבה לפני תובנות בלתי צפויות על נפשי שלי. זאת כיוון שבמהלך הביקור עברתי כמעט מדי יום על גופי את הכאוס ההודי בכבישים, הלכתי לאיבוד בעת מונסון בג'ונגל של אורוביל, זכיתי למתקפה של הודים צעירים סקרנים על מצלמת הווידיאו שלי. ולקינוח חוויתי 24 שעות של סופת ציקלון, שגבתה מחיר של 50 הרוגים באזור, עקרה מן השורש ושברה כגפרורים עצי ענק ועמודי חשמל, הותירה בתים וכבישים מפורקים, חלונות מנופצים ושיטפונות אימים. אני יכולה להצהיר שבמסע זה הגורו העיקרי שלי היה הטבע ומופעיו.

תוך העבודה על המקורות ועל כתיבת המאמר נוכחתי עד כמה הפסיכותרפיסט המערבי, החל ביונג ועד ימינו, שנחשף מזה כמה עשרות שנים למסורות המזרחיות, מושפע מהן, ועד כמה גורואים בני ימינו מתאימים עצמם לצרכים הפסיכולוגיים של התלמיד המערבי שבא לספוג את הרוחניות של המסורות המזרחיות.

מטרות – האני או מעבר לאני

בחברה ההודית יש שלושה תחליפים לפסיכותרפיסט המערבי: דוד או שכן חכם המגלה עניין בנפש האדם, מרפא (healer) העוסק בעיקר במחלות גוף או נפש וגורו. העזרה שהגורו נותן איננה נחשבת במסורת ההודית כריפוי במשמעותו המדיצינית. יחד עם זאת, לעתים קרובות לאחר מות המורה, קברו עשוי להפוך למקום של מרפא. מקומו של הגורו בחברה ההודית מצוי בהתאמה למבנה הקסְטות ולמבנה המורכב של החלפת גומלין של שירותים, המחבר בין הקבוצות השונות. רוב הגורואים שייכים לקסְטה של הברהמינים, אף שהיום ההשתייכות לקסטה מסוימת כבר לא קשיחה כמו בעבר, ויש זליגה מקסטה לקסטה (Vigne, 1991, p. 123 ).

יחד עם זאת, סובר מאתיש (ריאיון, 2011), "יש פער עצום במסגרת הפסיכולוגית בין המזרח למערב – המסורת ההודית מתחילה מאפשרות של הרחקה (detachment במובן של הימנעות מהיצמדות – non attachment). הרעיון הכללי איננו לחזק את האני (האגו[9]) אלא ללכת מעבר לאני; אושר איננו מגיע מסיפוק הדחפים, אלא מהרחקתם."

מלבד הגישות הפסיכותרפויטיות המתמקדות בשחרור מסימפטומים, "המטרה של כל הגישות באוריינטציה הפסיכואנליטית היא העמקת העולם הפנימי, הרחבת המרחב הנפשי. אפשר לקרוא לזה גם העמקת המודעות, להפוך לא מודע למודע, לאפשר תנועה נפשית, מגע עם חלקי עצמי שעברו תהליך דיסוציאציה או הדרה, יצירה של עולם פנימי נפשי עשיר יותר" (שרון זיו ביימן, ריאיון, 2011). יחד עם זאת, הפסיכותרפיסט תמיד יתחיל מן הקושי, הכאב, התסכול, ומוקד תשומת הלב יהיה תוכה של נפש האדם. בגישות התיאורטיות בנות זמננו יוסיפו לכך הפסיכולוגיה ההתייחסותית והגישה המערכתית והבין-סובייקטיבית מיקוד בממד הבין אישי בין שניים או יותר. כך או כך, הפסיכותרפיסט יתחיל מן הבעיה, בין שהיא חיצונית (בעיה ביחסים המשפחתיים, אי הסתגלות חברתית) ובין שהיא פנימית. כמטפלים אנחנו רוצים לדעת מה הבעיה, כדי להתחיל ממנה. זו השאלה שמזמינה ומצדיקה על פי רוב את הטיפול. הפסיכותרפיסט מבקש לעזור למטופל להשתחרר מבעיותיו. לנגד עיניו עומדת האמת האישית ובדרך כלל הסובייקטיבית של האדם. הגורו, לעומתו, רואה כל העת את האמת הרוחנית, הגדולה מן האמת הפסיכולוגית (מאתיש, מיכאל, ראיונות, 2011). על פי האמת הפסיכולוגית אדם חווה את הווייתו כנפרדת מאחרים. בפרספקטיבה רוחנית האני על חוויותיו ורצונותיו הוא משני, וכשמדברים על הוויה, הכוונה היא להוויה הרוחנית ולמודעות לאינסוף. האדם כבר מצוי בתוך השלם, ועליו לפתח את המודעות לכך (מיכאל).

קרל יונג היווה חוליה מחברת בין הפסיכולוגיה לרוחניות כשטען שהמטרה שלו בטיפול היא ריפוי הנשמות (יונג, 1961, עמ'  .(131הפסיכותרפיה של יונג שואפת לא רק לריפוי הפתולוגי, אלא לריפוי הנשמה, מימוש השלמות של היחיד, הגשמה עצמית והתמזגות עם האלוהי. הוא סבר שבעומקו של כל אדם מצוי הגרעין של כל התפתחותו העתידית, ובמשמעותו המוחלטת זהו הזרע של האלוהי. המטרה היסודית של הפסיכותרפיה של יונג היא לעזור לזרע להתגלות ולהבשיל למימוש הפוטנציאל השלם שלו.

אולם גם יונג רואה את הגשמת היחיד וההתמזגות עם האל כשני דברים. אם כך, איך מבחינים בין האמת של הפרט לבין האמת (the Truth)? מיכאל (2011) גורס: האחת היא האמת שרוצים אותה, והאחרת היא האמת שכבר קיימת. אתה כבר האמת. אתה לא מתאווה למשהו שכבר קיים בך, אתה מגלה אותו. הנשמה חותרת לגלות את עצמה. הנשמה היא המהות שמתפתחת בתוכנו. הנשמה של המטפל והמטופל נכנסת לדו שיח. זה לא השכל; זו הנשמה שמדברת. זה מה שפותח את הכאב, וגדל דרך הכאב.

גם הגורו וגם הפסיכותרפיסט יודעים את המנגנונים של הבעיות – שניהם, בהיותם בשר ודם, מכירים את הסבל ואת התשוקות השואפים להתממש או לוותר ולהתפוגג. אצל שניהם ההבנה העמוקה לנפש הזולת חשובה ביותר. גם הגורו וגם הפסיכותרפיסט מכירים מהו סבל אנושי. אך הנחת המוצא של המסורת הינדית היא שהנשמה גדלה לאורך גלגולי חיים רבים, וצריכה ללמוד בהדרגה דברים רבים. לכן הגורו יגיד בחיוך: "זה בסדר שאתה חווה את הדברים האלה, זה חלק מהרוח[10] שלך כנשמה שצריכה לעבור את המסלול הזה. תן לזה לקרות, הרגש את מה שמעבר לתהליך." הגורו יפנה את תשומת הלב לזה שחווה את הדברים, לזה שעד לכל הדברים, לזה שבורא אותם, לאו דווקא לחוויה עצמה. (מיכאל, 2011).

לשם הדגמה אביא קטע מספרו של ניסרגדטה מהאראג' (Sri Nisargadatta Maharaj, 1973), I Am That, שבו מהאראג' משוחח עם תלמיד. התלמיד שואל את מהאראג' מה ההבדל ביניהם (עמ' 3). מהאראג' עונה שאין הבדל בסיסי. התלמיד מקשה: הרי אני בא אליך ולא אתה בא אלי. מהאראג' ממשיך בשלו ואומר שהתלמיד רק מדמה שיש הבדל ומחפש כאן ושם אנשים נעלים… אך למעשה אין הבדל, שניהם מנהלים חיים ועוברים רצף של אירועים, "רק שאני מופרד ומתבונן במחזה שעובר כמו מחזה שעובר, ואילו אתה דבק בדברים וזז יחד איתם".

התלמיד ממשיך ושואל מדוע התודעה של הגורו שלווה וצלולה. הגורו עונה שמבטו של התלמיד פשוט אינו חד דיו, ואם יתבונן יוכל לראות מה שהגורו רואה. כשנשאל מה הוא רואה, מהאראג' משיב שהוא רואה מה שהתלמיד יכול לראות, אבל מוקד תשומת הלב של התלמיד שגוי. התלמיד מייחס תשומת לב ל"דברים, אנשים, רעיונות". אילו היה מתמקד בעצמו, היה מודע לקיומו שלו, היה בוחן איך הוא מתפקד, מתבונן במניעים ובתוצאות של הפעולות, היה לומד את בית הכלא שבנה סביב עצמו מתוך רשלנות. "ההבדל היחיד בינינו הוא שאני מודע למצבי הטבעי בעוד אתה מבולבל. כפי שזהב המשובץ בתכשיט איננו שונה מאבקת זהב, והם אותו החומר בדיוק, רק שהמוח שלנו הופך אותם לשונים, כך אנחנו אחד בהוויה שלנו – אנו שונים רק בחיצוניות. אנו מגלים זאת (את האחדות) באמצעות חקירה, חיפוש, סקרנות… על ידי הקדשת החיים לגילוי הזה."

אם אדמה שיחה דומה בין מטפל למטופל, כשהמטופל שואל את הפסיכותרפיסט מה ההבדל ביני לבינך, במקרים רבים תתמקד השיחה ביחסים הטיפוליים, בקנאה או בהערצה המושלכת על המטפל, ובעיבוד ההעברה (transference) כנקודת מוצא לשיחה. הגורו, לעומת זאת, מתחיל מנקודת האחדות שהוא והתלמיד שרויים בה ומזמין אותו לחקור את אותה נקודה, כדי לגלות אותה בעצמו.

 בין היחסים האופקיים והאנכיים לבין הוויית האחדות

הרקע הפילוסופי המשמש כבסיס ליחסים עם הגורו, הוא החיווי "הכול אחד" מתוך האופנישדות.[11] הידע, היודע והידיעה חד הם. זה הבסיס לחוויית האחדות עם הגורו. כאשר התלמיד חי ליד הגורו, צופה בו וחווה אחדות איתו, נובעת מכך בטבעיות אחדות עם האחרים ועם היקום (Vigne, 1991, p. 129).

הגורו והתלמיד חד הם. הגורו איננו רואה עצמו מחוץ לתלמיד. שניהם אחד בעיני המורה, ושניהם שרויים בתוך אחדות היקום. הפסיכותרפיסט תמיד שוהה בעולם הדואלי, אם כאובייקט השלכה בגישות הפסיכואנליטיות הקלאסיות, אם כסובייקט מול סובייקט בגישות האינטר-סובייקטיביות ובפסיכולוגיה ההתייחסותית ואם כמצויים באותה מערכת טיפולית בפסיכולוגיה של המערכות. מאתיש (ריאיון, 2011) מציין שהגורו והתלמיד שניהם הביטוי של אותה תודעה: "תודעה היא תמיד אחת. את אדם נפרד ממני. אבל אם לגורו יש זיקה חזקה לאותה תודעה מקורית שבראה את הכול, שתומכת בכל המחזה הזה, שמחזיקה הכול בזרימה הרמונית, הוא יכול לעזור לתלמיד להרגיש את אותו דבר. הנקודה איננה היחסים או מה שקורה ביניהם, אלא מה שנובע מהדבר הגדול הזה ששניהם שרויים בו."

בפסיכותרפיה, המטופל משליך את רגשותיו על המטפל והמטפל על המטופל, בתהליך של העברה והעברה נגדית. ביחסים עם הגורו שניהם  מתהווים באופן הדדי באמצעות האחר. האם יש הבדל בין השלכה לבין אותה  התהוות יחד? השלכה בנויה על דואליות – יש אתה המטפל ויש אני המטופל, ואנו משליכים זה על זה. עם הגורו אין דואליות. יש אחדות. שנינו הווים באותו אחד; אני הוא, והוא אני. יש זרימה פתוחה. אנו שרויים באותו מרחב, אנחנו זהים, המורה הוא העצמי של התלמיד. ידיעת האחד יכולה להתקיים במקום שאין בו אני. "האם הפרח של העץ אומר אני?" אומר מיכאל (ריאיון, 2011). "הפרח יודע את עצמו בתור העץ. האני של הפרח, למרות שיש לו חיים נפרדים, זה כל העץ. הוא חווה את כל החיים של העץ בתוך הפרח. אני זה כל מה שעל האדמה, זה כל הקוסמוס, אלוהות, השטן והמלאכים."

 מלמטה למעלה או מלמעלה למטה

אורובינדו (1993) טען שהפסיכואנליטיקאים מסתכלים מלמטה למעלה ומסבירים את האור העליון על ידי האפלה התחתונה. אבל היסוד של דברים אלה הוא למעלה ולא למטה.

ה superconsciet (התודעה האוניברסלית, הטרנסצנדנטית, ולא התת מודע, היא היסוד האמיתי של הדברים. משמעות הלוטוס לא תימצא דרך ניתוח הסודות של הבוץ שממנו הוא צמח. סודו יימצא בארכיטיפ האלוהי של הלוטוס הפורח לנצח באור שמעליו. "עליך לדעת את השלם, לפני שאתה יכול לדעת את החלק, ואת הגבוה ביותר, לפני שאתה באמת מבין את הנמוך ביותר (Aurobindo, 1993, p. 264).

אורובינדו הכיר בכך שהלא מודע אצל האדם הוא החלק הגדול ביותר בטבעו, ובתוכו מצוי הסוד להסבר של רבות מפעולותיו. אך הלא מודע, אותו חלק שהפסיכואנליזה של פרויד מתעניינת בו, משכן החושים והיצרים הנמוכים, איננו יותר מאשר פלח מוגבל ונחות מאוד של העולם התת הכרתי ((subliminal. העצמי התת הכרתי רחב יותר וכולל מרכיבים חיוניים של הנפש: יצרים חיים ומלאי כוח העומדים מאחורי הדחפים הגלויים ותודעה מעודנת וחופשית של הפיסיות העומדת מאחורי הקיום הגופני השטחי הגלוי. אם אדם רוצה לטהר ולהתמיר את טבעו, עליו לשאוף לטווח גבוה זה, ולהיפתח אליו כדי לשנות באמצעות כוחות אלה את ההוויה של תת ההכרה ושל העצמי הגלוי (שם).

 פסיכולוגיה בוקעת מן החשוך למואר, הרוחניות – מן המואר לחשוך (של התלמיד, כשיש צורך) ומשם למואר. הגורו מביא אור למקומות החשוכים. הוא רואה ישר לתוך האור, איננו עובר דרך החסר. הוא חווה את רוח האדם, פוגש את האמת הרוחנית, גם כשאדם מגיע אליו מסוכסך עם עצמו. מאותה רוח, מן המרחב הזה, שהאדם חלק ממנו, סבור מאתיש (ריאיון, 2011) קל הרבה יותר לפתור את הבעיה.

 לעשות טיפול או להיות הטיפול

מהי הדרך שבאמצעותה הגורו או הפסיכותרפיסט מחוללים את השינוי? להערכתי זהו רצף הדרגתי שבקצהו האחד מצויים מטפלים המפעילים כלים וטכניקות לשינוי ובקצהו האחר הגורו אשר עצם נוכחותו משיגה את השינוי.

מאתיש (ריאיון, 2011) סבור שעצם היחסים בין התלמיד לגורו גורמים לתלמיד ללמוד משהו על אי היצמדות (detachment),[11] משהו על אטמן,[13] כך שהגורו, בנוכחותו ומשום שהוא עצמו מימש זאת, יכול לעזור לתלמיד לחוות משהו שלא חווה מעולם קודם לכן. אני נזכרת במפגש שלי עם הנזיר המורה הבודהיסטי, כיצד למדתי מתוך החוויה של חיפוש ובעקבותיה הפגישה, משהו על התמסרות, על דבקות, על נשמה גדולה, על פשטות וויתור על אני. מאתיש קורא לכך "תודעה מדבקת", ואומר: "אם אתה מדבר עם מישהו כועס ממש, קשה לא להרגיש כעס בחזרה. אבל אם אתה יושב עם מישהו מאושר ושבע רצון, אתה מתחיל להרגיש את זה בעצמך."

גורו בחוץ וגורו בפנים

המסורת ההודית מדברת על הגורו הפנימי. לעתים קרובות זהו גורו בשר ודם, שהמאמין הכיר והפנים, ולאחר מכן, או לאחר מותו, המשיך לחוש אותו כחי בתוכו. לעתים זהו גורו שמעולם לא היה איתו קשר אנושי אישי, כמו אצל רוב המאמינים החיים של סרי אורובינדו והאם (The Mother), כמו גם אצל חסידיו של רבי נחמן מברסלב ומורים חשובים אחרים, שאף על פי ש"עזבו את גופם", תלמידיהם חווים אותם באופן ממשי ביותר בנשמתם; משוחחים עמם, מתייעצים עמם, אוהבים אותם, מבקשים מהם ומודים להם. באשר למטופלים של הפסיכותרפיסט, רבים מהם עברו חוויית טיפול טובה וממושכת, וגם שנים לאחר הטיפול עשויים לחוש בתוכם את קולו של המטפל, מכוון במִִלות החכמה שלו, מרגיע באהבתו, מעצים באמון שנטע במטופל. אך בדרך כלל האדם לא יראה "מבעד למטפל". הוא יחוש את היחסים כהיבט של הורות טובה, ולא יותר מכך. באופן בסיסי הפסיכותרפיסט שונה מגורו אמיתי (Sad-Guru) בשלשה מרכיבים: (1) הוא התמחה בפתולוגיה, בעוד הגורו עובד עם נפש שהיא נורמלית בבסיסה. על פי רוב יהיה זה אדם שקיבל על עצמו סוגים שונים של תרגול לשם היטהרות. (2) הפסיכותרפיסט אינו פרוש מן העולם הזה. על פי רוב הוא מנהל חיי משפחה וקהילה מקובלים, והתשלום או השכר הוא תנאי לטיפול (למעט יוצאי דופן). הגורו מנהל חיי פרישות. על פי המסורת ההינדית להתנזרות ולפרישה זיקה הדוקה לעוצמה רוחנית. (3) משך הטיפול אצל הפסיכותרפיסט בדרך כלל מוגבל בזמן, ואילו היחסים עם המורה נמשכים לעתים קרובות כל החיים (Vigne, 1991, p. 129).

גם ביחסים טיפוליים עשויה להתהוות ברית לכל החיים, גם אם לא בהכרח יש לה המשכיות פיסית רצופה. זה עשוי להתרחש, כאשר הברית בין מטופל למטפל מוגדרת מראש כברית אנושית. עם סיום הטיפול אני נוהגת לציין לפני מטופלי, שהטיפול הסתיים ורצף הפגישות נגמר נכון לעכשיו, אך היחסים כפוטנציאל ממשיכים תמיד להתקיים, ואני עומדת לרשותם כמשאב קיים בחייהם. באופן זה שני הצדדים מבינים את היחסים כמנוע למשהו שהוא מעבר לבעיה כזו או אחרת, וגם כאשר הם חוזרים עקב בעיה חדשה שהתעוררה, האדם מבין את היחסים הטיפוליים כזרז לשלמות נפשית, להרמוניה עם היקום, לשמחה, לביטוי אישי, לאהבה וזרימה בעולם. ההבדל היסודי גם בין גישה כזו לבין היחסים עם הגורו הוא שכשהתלמיד רואה את הגורו, הוא רואה מעבר לו; הוא רואה את ההוויה האלוהית (Sat-chit-ananda) שהיא היבט משולש של: הוויה (sat) תודעה (chit) ועונג (ananda).

 ומה על אהבה?

"מעצם מהותו הריפוי מושפע מאהבה," אמר פרויד ליונג בראשית עבודתם המשותפת, והוסיף בהערה לפרנזי: אדם (מטפל) יכול להשפיע על המטופלים הרבה יותר, אם הוא נותן להם מספיק את האהבה שהתגעגעו אליה כילדים. זו איננה משימה מעורפלת, אלא חקירה מפוקחת לא רק על המטופלים הקשים ביותר שלנו, אלא על עצמנו. (Haule, 1996, p. 99). ויונג מוסיף: "אם אין בהם חיבור של אהבה, אין בהם נשמה" (Jung, 1946, p. 454). נשמה על פי יונג (שם) היא הקשר בין הרוח הקדושה לבין הנחש שבכאוס הנרציסטי, המאפשר אינטגרציה מגובשת של השאיפות המאחדות הגבוהות ביותר שלנו עם הרגשות האינסטינקטואליים הנמוכים ביותר, וזה הקרקע ליחסים אמיתיים.

האולה מגדיר אהבה כ"תשומת לב רגשית שבאמצעותה אנחנו פוגשים את האחר ברצינות ובכנות ומביאים את הנשמה להיות נוכחת בינינו". נשמה, להשקפתו, היא התמצית של היחסים עצמם, המציאות הגבוהה שבתוכה האני והאתה נפגשים, מוצאים זה את זה,  ומגלים את זיקת הגומלין. הנשמה ההופכת להווייה כאשר אנחנו כרוכים באהבה היא ה'אנחנו' (we-ness). (Haule, 1996. p. 106).

             גם אצל פסיכותרפיסטים וגם אצל גורואים יש תפיסות שונות וסגנונות מגוונים ביחסיהם עם המטופל או התלמיד. אהבה היא רק אחד מארבעה מרכיבים שהגורו חולק באופן מסורתי עם תלמידיו: ידע טהור (jnana) – חכמה, נאורות, בינה, שפע אינסופי; אהבה (bhakti) בלתי מותנית, התמסרות; עבודה (karma) – פעולה, עשייה, טקסים, עקרון הפעולה של סיבה ותוצאה; עוצמה המאפשרת את מימוש הפוטנציאל הרוחני שנובע מתפיסת האינסוף שבאלמוות (מיכאל, ריאיון, 2011). מורים שונים מדגישים מרכיב זה או אחר.

             הגורו שונה מפסיכותרפיסט, ואינו חושש לעיתים להענות להיזדקקות של התלמיד: לחבק, לאהוב, לייעץ, להאכיל, לתת מקום לשינה… הפסיכותרפיסט על פי רוב יראה את הצרכים באופן סימבולי, ויפרש אותם. הגורו, כשליח האל, מקרין חסד ואהבה, אבל התלמיד צריך לעבור ולעבוד הרבה כדי לקלוט את הקרינה.

ביחסים של גורו ותלמיד וגם ביחסים הטיפוליים יש שני מרכיבים: הדדיות וזהות. אצל הפסיכותרפיסט תהיה הדדיות בין שני סובייקטים. אצל הגורו זה קשור באחדות. באחדות יש הדדיות, וזה מה שמאפשר את האהבה. זהות משמע אנחנו אחד. האהבה כה חזקה ושלמה, עד שאנחנו הופכים לאחד. כל עוד הקרינה של התלמיד אינה גבוהה מספיק, הוא משחק בספֵירת ההדדיות: אני מקשיב לך ואת לי, אני המורה מצפה לך, ואת התלמידה מגיעה, משתתפת; יש אינטראקציה בינינו. ככל שזה מתפתח, ונוצרת חוויית האחדות, ה"יחסים" מתפוגגים, ונותרת רק תחושת העונג. בעולם של תודעה רוחנית אין הבדל בין סובייקט לאובייקט; זה הפנים והחוץ של מציאות אחת. זוהי מקשה אחת. הגורו יכול לומר באופן אובייקטיבי: "אני שקט ואתה ממורמר." אבל אין זה אומר שהמרמור של התלמיד לא מחלחל אל הגורו או שהשלווה של הגורו לא עוברת לתלמיד. הזהות אומרת שאין פער בינינו. יש רגעים שאנו אחד, כמו באהבה בין אנשים. הגורו הוא המאהב והאהוב. באחדות שבינינו אנחנו מקשה אחת, אותו חומר, אותו גוף.

במסורת הרוחנית ההודית, אהבה היא העיקרון המפעיל את היקום, איכות מעשית המאפשרת ליקום לזרום ומחזיקה את הכול בהרמוניה. עיקרון אחר הנובע מכך קשור בשקיפות בין הגורו לתלמידיו. הכללים המקובלים במערב בדבר סודיות החיים הפרטיים של הפסיכותרפיסט ייראו מוזרים ביותר לתלמידיו של הגורו. הם יתקשו להבין איך המטופל יוכל לדעת אם הגורו מטפל טוב בעצמו ואם המורה מיישם בעצמו את העצות הטובות שהוא נותן גם עבור עצמו (Vigne, 1991). ביחסים האנליטיים הקלאסיים היתה תכלית שמירת הסודיות של חיי האנליטיקאי לאפשר למקבל האנליזה לראות באנליטיקאי מסך נקי, כדי שיוכל להיות אובייקט השלכה עבורו. כיום, מנקודת המבט של הגישות העכשוויות, כגון הגישה ההתייחסותית והגישה הבין-סובייקטיבית, ובוודאי של הגישות המושפעות מן המזרח, תיראה גישה כזו מלאכותית ותמנע את הממד המציאותי שעשוי להיות ביחסים, ובכך תפגע ביכולת התלמיד להיות מושפע מעצם החוויה שהוא חווה את המורה. במקרים רבים במזרח יש מערכת הדומה ל"חצר" של הרבי בחסידות היהודית; המאמינים חיים באשראם עם הגורו, מכירים היטב את חיי היומיום שלו, מודעים ליחסיו עם סביבתו הטבעית או המשפחתית, היכרות שיש בה הזדמנות ללמידה מתוך התבוננות רגשית. ניסיון מעניין בהקשר זה עשה הפסיכולוג הנודע והשנוי במחלוקת דוד רודי בקהילה שיצר בשנות השבעים והשמונים. הזדמנות זו נתנה לרבים מאוד ממטופליו ומאנשי צוותו ערך נפלא שהביא תוצאות מצוינות (ולאחדים חוויה טראומאטית).

 אמפתיה

אמפתיה נדרשת בכל מפגש שמהותו ריפוי או השפעה. אך האם הכוונה לאותה אמפתיה, כשמדובר ביחסי גורו ותלמידיו? בפסיכותרפיה המערבית "הפוזיציה האמפתית, שהיא 'היכולת של אדם להיות בתוך החוויה של אדם אחר' דורשת שהמטפל המתבונן 'ישאיל את עצמו' לרשות האחר כדי לצלול למעמקי נפשו. כדי להגיע לכך, עליו להתכוון להתפשט לזמן מה מן החוויה שלו כדי ללבוש מצב קיומי של אדם אחר" (איוניר, 2002). הגורו מציע דגם אחר של אמפתיה; אצל הגורו יישמר סוג של ריחוק, סבור מאתיש (ריאיון, 2011); לא ריחוק מן התלמיד, המאמין, אלא ריחוק מן הבעיה. פסיכותרפיסט מערבי, אומר מאתיש, הנתון כולו בתוך האמפתיה, עשוי להזדהות באופן כה עמוק עם המטופל האומלל, שבסיכומו של דבר יש כאן שני אומללים, ואין בכך תועלת. כאשר התרפיסט יכול להיות באמפתיה עם המטופל ולשמור על החיוך, אז הוא מועיל. הוא רואה את הסבל, אך ממש בה בעת גם יודע שיש דרך נפלאה לעמוד מולו. הוא רואה זאת מנקודת המבט של המרחב הגדול, מן הפרספקטיבה שממנה הבלבול עשוי להיפתר. זוהי עמדה לגמרי שונה (שם). האמפתיה של הגורו מביאה את הגורו עם התפיסות והאמונות שלו. במובן אחד, טוען מאתיש, הגורו יהיה עם תלמידו, ובמובן אחר הוא נותר בעולם הרוחני, כדי שיוכל להרים את התלמיד למעלה. הוא עשוי להחליט להיכנס לגמרי לבור של המטופל, אך הוא יכול גם להחליט לשלוח אליו חבל או סולם או רק לעודד אותו לטפס.

סיכום

יש לא מעט אזורים חופפים בין פסיכותרפיסט לגורו, אך הם מתמודדים עם התודעה במישורים שונים. מטרת הגורו הרבה יותר גבוהה מן המטרה של התרפיסט. מטרת הגורו היא לא רק לנהל טוב יותר את החיים, אלא למצוא את אלוהים, וזה בעיניו הפתרון של כל הבעיות. כלומר: הגורו לא רק שואף לנורמלי, אלא מבקש לחיות מתודעה אחרת לחלוטין ולשאוף לעבר התקדמות אינסופית, כי אין קץ לגדילה. אם הגורו מוגבל, אין הוא יכול לעזור למאמין לעבור מעבר למקום שהוא עצמו נמצא בו, ובכל זאת הוא יכול להציב אותו על המסלול, ולעודד אותו להתרומם ולעוף.

שאלת המורים ההרסניים, שמעוררת מתי ליבליך (2009), אותם מורים המתעללים בתלמידיהם, משקרים ומנצלים אותם איננה מטרידה את המסורת ההודית, אף שבוודאי לא חסרים כאלה גם במזרח. אולי הסיבה לכך מצויה בתפיסה שמבטא מאתיש, האומרת שהאדם מוצא את התרפיסט או את הגורו שמתאים לו או שמגיע לו, ולבסוף אין זו האיכות של הגורו אלא האיכות של התלמיד, שעושה את העבודה. הוא מספר על גורואים לגמרי אידיוטים ותלמידים כנים ומסורים, שלבסוף מצאו את האל בתוך הטירוף של הגורו, לפני שהוא עצמו מצא. הגורו עלול לומר דברים טיפשיים, אבל התלמיד לוקח זאת כסימן מן האלוהים למה שעליו ללמוד וגדל הרבה מעבר למורה. יש גם מפגש בין תלמיד לגורו השייכים לאותה משפחה של נשמות (families of souls), כלומר אנשים שבחיים קודמים שיחקו תפקיד בחייך, ואז כולם גדלים יחד.

פסיכולוגיה היא שלב בהתפתחות שלנו. היא הלוגיקה של הנפש. זהו תהליך של הנפש הנפרדת. הפסיכולוגיה מלווה את האדם עד המעיין ואומרת לו: שתה. הגורו לפעמים מזקק לו את המים, לפעמים הוא המעיין. הוא גם מגלה את התלמיד כמעיין. הגורו הוא המטרה של התלמיד, הוא העצמי שלו. הגורו חי בתוך החופש שהתלמיד חותר אליו.

הערות

[1] מורה רוחני, מלווה רוחני, חבר רוחני, במסורת ההינדית נקרא Sad-Guru, שמשמעותו גורו אמיתי, מישהו שהגיע להארה (מוקשה), ואשר יכול לעזור לאחרים בדרכם באופן לא אנוכי. המדריך ליוגה: זה שמימש את האמת ובעצמו שולט ומסוגל לתקשר את האור, את ההתנסות.

[2] מאמין, חסיד,seeker , disciple.

[3] מאתיש (Matthijs Cornelissen) הוא תלמיד של סרי אורובינדו מזה 40 שנה ויותר. הוא מלמדיוגה אינטגרלית שהיא היוגה שיצר אורובינדו במרכז הבינלאומי לחינוך בפונדיצ'רי בדרום הודו. הוא גם המנהל של המכון לפסיכולוגיה הודית (ראו אתר ipi.org.in). מאתיש הוא רופא ממוצא הולנדי היושב בהודו מאז 1976. במשך 15 שנה ניהל את הסניף של האשראם של סרי אורובינדו בדלהי, שם יסד, ביחד עם אשתו נילצ'ה, מרכז מחקר לחינוך על פי הגישה האינטגרלית. לאחר מכן חזר לפונדיצ'רי. ב-2001 הקים את המרכז של סרי אורובינדו ללימודי התודעה, וב-2006 את המכון לפסיכולוגיה הודית. הוא חיבר מאמרים ופרסומים רבים, מופיע בכנסים ברחבי העולם, ארגן מספר כנסים, סמינרים וסדנאות וערך שלושה ספרים.

[4] איחוד. איחוד הנשמה עם ההוויה של האינסוף, התודעה והעונג של האל (Divine). דרך שיטתית אל השלמת העצמי באמצעות ביטוי של הפוטנציאלים החבויים בהוויה ואיחוד של האדם היחיד עם הקיום של העולם ושל מה שמעבר (הטרנסצנדנטי). במסורת ההינדית יש הרבה סוגים של יוגה, כמתודות פרקטיות להיפתחות אל האל ולהשגת אותו איחוד. היוגה הגופנית המוכרת במערב (התא-יוגה) היא רק אחת מהן.

[5] פילוסוף הינדי ויוגי חשוב (1950-1872), אשר פיתח את היוגה האינטגרלית שהיא היוגה של ההוויה כולה. עבד במשותף עם מירה אלפסה, שלימים נודעה בשם האם (The Mother), וביחד הקימו את האשראם בפונדיצ'רי. סרי אורובינדו הקדיש את חייו למען חקר הטרנספורמציה של התא האנושי כתנאי לשלב האבולוציוני הבא. הוא כתב 29 כרכים, כולל קלאסיקות כמו Life Divine,סאוויטרי, סינתזה של יוגה .

[6] מיכאל ספקטור, תלמיד של סרי אורובינדו והאם. חי באורוביל, דרום הודו מאז 1976. תרפיסט בשיטת פולאריטי, עוסק בפסיכולוגיה ייעוצית, בהילינג ומורה לתנועה ולמדיטציה. יצר אינטגרציה בין ידע הגוף עם היוגה האינטגרלית של אורובינדו, קבלה וטנטרה. מטפל ומעביר סדנאות בהודו, בארצות הברית, בהולנד ובישראל. www.thegloriousbody.org/

7] אדר – חיה וחברה מזה 30 שנה, ב – Ashram    Sri Aurobindo'sבפונדיצ'רי. בעיסוקה ביוגה של  Sri Aurobindo and the Mother , פיתחה "עבודת גוף" המכוונת ושואפת להתחדשות, תחייה וטרנספורמציה של החומר הפיזי. היא מפעילה זאת בעבודה עם יחידים ועם קבוצות.

[8] מירה אלפסה (1973-1878). היתה שותפתו הרוחנית של סרי אורובינדו, מורה רוחנית, מנהיגת האשראם בפונדיצ'רי והוגת הרעיון של אורוביל כ"עיר שאינה שייכת לאיש".

[9] תחושה של אינדיבידואליות, נפרדות, הנתפסת אצל היחיד כאישיות עצמאית. אגו מרמז על זהות (הזדהות) של הקיום של היחיד, עם העצמי החיצוני המנטלי, החושי, והפיסי שלו.

[10] התודעה שמעל ל-mind (spirit; החלק המשויך לקוגניטיציה, לאינטלקט, לאינטליגנציה, לרעיונות, למחשבות ולתפיסות). האטמן או העצמי האוניברסלי המצוי תמיד באחדות עם האל.

[11] חלק מכתבי הקודש ההינדיים העוסקות בעיקר בפילוסופיה ובמדיטציה, ונחשבות  כתורה על פי רוב האסכולות בהינדואיזם.

[12] מצב ההימנעות מהיצמדות (attachment).

[13] העצמי הגבוה, הטבע המקורי והיסודי של קיומנו, הרוח האוניברסלית שבנו, ההוויה המקיימת את עצמה, התודעה של הקיום היסודי, הקיום הבלתי משתנה, הטבע המקורי והיסודי של הקיום שלנו.

 מקורות

איוניר, ש' (2002). האמפתיה כשביל ל"מקומו" של הזולת. בתוך י' משאלי (עורכת), פרקי אימהות – נשים ישראליות מגיבות לפרקי אבות. תל אביב: ידיעות אחרונות.

זיו ביימן, ש' (2011). הרצאה במסגרת קורס טיפול זוגי במכון שינוי.

ליבליך, מ' (2009). האדם שבקצה האגו, פסיכולוגיה טרנספרסונלית מפגש בין מזרח למערב.ירושלים: כתר-רימון.

Sri Aurobindo (1939). The life devine. Pondicherry: Sri Aurobindo Ashram pub.

Sri Aurobindo (1993). The Integral Yoga – Sri Aurobindo teaching and method of practice.Pondicherry: Sri Aourobindo Ashram pub.

Cohen, S. S. (Ed.). (2003). Guru Ramana, Memories and Notes. Tiruvannamalai: Sri Ramanashramam pub.

Coward, H. (1985). Jung and eastern thought.New York: Sunny Press.

Haule, J. R. (1996) The love cure, therapy erotic and sexual.Woodsotck,Connecticut: Spring Publication Inc.

Jung, C. G. (1946). The psychology of transference. Collected works of C. G. Jung.New Jersey:PrincetonUniversity Press.

Jung, C. G. (1961). Memories, Dreams, Relections.New York: Vintage Books.

Maharaj Nisargadatta (1973). I am that: Acron Press

Moacanin, R. (1988). Jung's psychology and tibetan Buddhism – Western and eastern paths to the heart.London: Wisdom Publications.

Vigne, J. (1991). Guru and psychotherapist: Comparison from the Hindu tradition. The Journal of Transpersonal Psychology, 23, (2).

 דר' שרה איוניר(PhD)   מטפלת בנפש וביחסים. מרצה ומדריכה במסלול לטיפול זוגי במכון שינוי. מלמדת בתכנית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית במכון מגיד, האוניברסיטה העברית בירושלים, ובתכנית לפסיכותרפיה ממוקדת קצרת מועד ע"ש אלי חן, אוניברסיטת בר-אילן.

יוזמת ומרכזת פרויקט אהבה – קידום וטיפול משפחתי וזוגי לאנשים עם HIV/איידס, במכון שינוי.

נושאי עניין מיוחדים בטיפול, כתיבה והוראה: זוגיות, משברים חריפים ומעברים בנישואין, כגון בגידה, גירושין, משפחה שנייה; ההיבט הרוחני של הנישואין; ליווי וטיפול במחלות מסכנות חיים – סרטן ואיידס; אפקטיביות בטיפול הקליני; פסיכולוגיה טרנספרסונלית; פסיכולוגיה תהליכית.

מציגה תכופות בכינוסים מקומיים ובינלאומיים ובתקשורת הכתובה והאלקטרונית, ומפרסמת בספרות המקצועית.

טל': 03-6412581, 052-4205105

דוא"ל: iwanir.sara@gmail.com

אתר: www.saraiwanir.com