זהות הומוסקסואלית ונשואים הטרוסקסואלים

להחזיק את המקל בשני קצותיו –

על נישואים הטרוסקסואליים וזהות הומוסקסואלית

הרצאה שניתנה בכינוס השנתי "בין נטייה (מינית) להטייה (מקצועית)"

ב"אוניברסיטה תל אביב" – 30.1.14

הכמיהה להכרה חברתית קונסנסואלית והפחד מבדידות מובילים גברים הומוסקסואלים מוצהרים פחות או יותר, לבחור ולהישאר שנים רבות בנישואים עם אשה.

ההרצאה תחקור את חוויית הבושה והחרדה, דיפרנציאציה והתפתחות ההכרה והבחירה באמצעות ניתוח סיפור אישי, משלב קבלת ההחלטה על נישואים הטרוסקסואלים, הנישואים עצמם, והחלטה על סיום הנישואים בצל הכמיהה למימוש ההומוסקסואלי.

מבנה ההרצאה

• הקדמה כללית לזאב "נישואי לבנדר" נישואים עם אשה וזהות הומסקסוזאבת
• סטטיסטיקות

• רקע
• החלטה על נישואים/ עבודה גברית  בקונבנציונליות
• חרדה
• התפתחות תודעת עצמי, עצמי אוטנטי וזהות
• הטיפול הנפשי

ההרצאה

אני רוצה להכיר באחר את האדם שהוא רואה בעצמו והאחר יכיר בי את האדם שאני רואה בעצמי" (מתוך "האני החצוי", רונלד לאינג)

בהרצאה זו, אני מתייחסת לתופעה של נישואים בין גברים בעלי נטיה הומוסקסואלית עם נשים, או בשפה מקצועית זוגות עם נטייה מינית מעורבת MOM mixed-orientation marriages,.

בהוליבוד, מכנים את התופעה – נישואי לבנדר, אלו נישואי נוחות שבאו להסתיר הומוסקסואליות של אחד או שני בני הזוג. הרבה זוגות ידועים מעולם הקולנוע והאמנות, חיו כך שהידועים בהם: אנתוני פרקינס התחתן עם בֶּרי ברנסון; הוא ניהל מערכות יחסים קודמות עם רוק הדסון, טאב הנטר, הרקדן רודולף נורייב, ועם המלחין/משורר סטיבן סונדהיים. נישואיה הראשונים של השחקנית לייזה מינלי היו לאמרגן פיטר אלן, שהיה הומוסקסואל. הציירים ונסה בל ודנקן גראנט חיו יחדיו ארבעים שנה והביאו לעולם בת, אבל הקשר המיני שלהם נמשך זמן קצר בלבד, כיוון שגראנט היה הומוסקסואל בגלוי. שני זוגות מפורסמים נוספים שעירבו רומנים הומוסקסואליים והטרוסקסואליים בנישואיהם הם סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר, וכן ליאונרד ברנשטיין, שהיה קשור ביותר לאשתו ונאמן לה, על אף שהיו לו רומנים הומוסקסואליים רבים.

מעריכים שבארה"ב ישנם כשני מיליון זוגות עם נטייה מינית מעורבת mixed-orientation marriages, בן זוג אחד עם נטיה חד מינית והשני הטרוסקסואל. כשבן הזוג הגיי או הלסבית יוצאים מהארון, שליש מהזוגות נפרדים מייד לאחר הגילוי, שליש נוסף נשארים יחד עוד שנה או שנתיים, מתלבטים, ולבסוף מתגרשים; השליש הנותר מנסה להמשיך ולשמור על הנישואים. חצי מתוכם יתגרשו, ואילו החצי השני (17% מהמספר הכולל של היוצאים מן הארון) נשארים יחד שלוש שנים או יותר. כלומר כ 83% מן הזוגות הללו יתגרשו בתוך 4-5 שנים. אבל היתר, יישארו יחד, יבדקו מחדש את האפשרות לחיות בשלום עם גבולות פתוחים / או ויתור שלם או חלקי על קשר מיני. שכן רוב הנישואים שמצליחים לשרוד הם או נישואים פתוחים, שבהם אין ציפייה לנאמנות מבן הזוג השני, או נישואים מונוגאמיים, עם או בלי יחסי מין.  

בחרתי לפתח את הנושא דרך הסיפור של זאב, או זאביק. כמובן השם וכל הפרטים בדויים

הסיפור של זאב

זאב היום גבר כבן 58, רוב חייו עבד כעו"ד בענייני פלילים, היה פעיל בפוליטיקה של לשכת עורכי הדין. היה נשוי כ 15 שנה, נולדו להם 3 ילדים, היום כולם בוגרים. כשהיה כבן 40, התגרש, עזב את הקריירה המפוארת שלו כמשפטן, יצא מן הארון, הכיר בן זוג – ומאז הם יחד. כך, בסדר הזה. מאז, עשה הסבה מקצועית לחינוך, עיסוק בו חשק כל חייו, והוא מורה ואיש חינוך.

זאב הסכים, אולי אפילו ממש רצה, לשוחח איתי ולספר את סיפורו עבור הרצאה זו, אולי כעוד דרך לפענח את נפשו. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות ביחד.

בסיפור הזה אין כל פתולוגיה. אין נכון ולא נכון, אין זה היה צריך וזה לא צריך, אין זה טוב וזה רע. אין גם כל אמירה של הכללה, של סטטיסטיקות – יש רק "הככה זה" של האדם הזה, והניסיון לפענח את המורכבות של נפש האדם הזה כדי אולי ללמוד גם לגבי נפשנו.

ביצועים ללא מודעות

זאב מספר: "בפועל היו לי התנסויות עם בנים מגיל 19-18 ואפילו קודם, אבל לא נתתי לעצמי דין וחשבון מה בדיוק קורה. לא אמרתי לעצמי אני כזה. פשוט עשיתי, אבל הייתי בחרדות איומות. אני זוכר שבמסגרת ההרפתקאות האלה שלי פגשתי בחור שחי בזוגיות עם גבר, באתי אליהם הביתה והשתעשענו. באחד המפגשים, הם הראו לי בורשור של לסביות והומואים, ואני פרצתי בצחוק, כל כך לא ראיתי את הקשר בין מה שקורה כאן, לבין לסביות והומואים.

בתקופה ההיא, להגדיר גיי זה היה דבר מזוהם, זה לא דבר שאני רוצה להגדיר את עצמי כך. הייתי עם גברים אבל לא אמרתי לעצמי זה מה שאני. מצד אחד הייתי הומו  במעשה, הוא אומר, ומצד שני לא הבנתי מה אני עושה, ולא קראתי לזה בשום שם.

זאב מספר שבראשית היה ביצוע (פרפורמנס) של גיי, אבל לא היתה זהות של גיי. זהות מגדירה עולם שלם של דימויים, שאיפות, מודלים לחיקוי, וכאן לא היתה כל הגדרה כזו, עדיין היתה זהות של אני בן, עם כל המשתמע מזה.

שתי ההתאהבויות הראשונות שלי, עם גברים – אחת בתיכון ואחת בצבא– לא הגיעו למימוש מיני. שניהם חברים טובים שלי עד היום. הם סטרייטים. זה לא מומש כי תמיד היתה להם חברה. לא מומשה אינטימיות, הוא לא היה שלי ולא הייתי שלו. עם אחד מהם, היתה לנו דירה ביחד, מכונית משותפת. קראנו אחד את השני בעיניים. היתה שם אהבה נהדרת. לא היה סקס, וכשזה היה קרוב, הוא ברח לאירופה וחי שם (כסטרייט). כלומר סוג הקשר והאהבה שהיכרתי אז, לפני הנישואים, היה של היעלמות ובריחה.

הבחור הראשון, איתו היה קשר של מספר שנים, הוציא אותי מן המקום של הילדיות התמימה הבלתי מבינה לחלוטין, למסע כואב של התבוננויות וניסויים שלקחו 15 שנה. הוא הבין שאני מבולבל עם עצמי ולקח אותי לפסיכולוג שלו. ואז התחילו הטיפולים הפסיכולוגיים שלי. ומאז הייתי בטיפול כעשרים שנה.

שתי חוויות סותרות מתקיימות – האחת היא הידיעה שרק קשר רגשי עם גבר מתאים, יוצר טלטלה נפשית שמעוררת משהו בתודעה. אך לכך צמודה ההתנסות הכואבת שזה נדון להיקטע, והוא נדון להינטש. שנעלמים ממנו דווקא על אותו רקע שיוצר את המשיכה (לא בגלל סיבות של אישיות או אי התאמה, להיפך, בגלל יותר מידי התאמה ומשיכה)

עולם המשפט והנישואים – קדמת הבמה – האישיות שבקונסנזוס

על רקע זה, עדיין ללא תודעת זהות, אך מוצף חרדות ובושה מצד אחד, ותחושות של אבדן מצד שני, זאביק מתחתן. נהוג לומר "מחליט להתחתן", אבל מן הסיפור נראה כאילו אין שלב של החלטה שנובעת מבחירה מודעת.

היכרתי אותה בגיל 25. היתה אשה יפה מאד. לא היה בא בחשבון שאני אהיה עם אשה שהיא לא מאד אסטטית.

אני שואלת למה הוא מדגיש כל כך שהיא יפה

הוא עונה, זה לא עבד לי עם אשה שהיא לא נורא אסטטית, כל דבר קטן היה מרחיק אותי.

התחתנו שלושה שבועות אחרי שהיכרתי אותה. שבוע אחרי שהכרנו סיפרתי לה שאני הומו, אמרה בסדר. היא לא בדיוק קלטה, ואולי גם אני עשיתי את זה קליל. שנינו לא הבנו מה זה בדיוק. פעם ראשונה אני מספר לבחורה. רציתי לשכב איתה, והיא אמרה שהיא שוכבת רק עם מי שהוא בעלה, אז אמרתי נתחתן. הפקנו הזמנות ואחרי שבועיים התחתנו. חודש אחרי שהיכרתי אותה הייתי איש נשוי.

שאלתי למה מיהר כל כך?

והוא מסביר: רציתי לסגור מהר. אני הרי תוצר של התרבות המערבית שלא טוב היות האדם לבדו. וגם נורא להיות הומו. אז גם להיות הומו וגם לבד, זה זוועה. אז היה ברור שהומוסקסואליות זה חיים ללא זוגיות, כלומר גזר דין של בדידות. בגלל שבתקופה שהתבגרתי, ההומואיות היתה בציבור קשורה למשהו אפל, מזוהם, פושע, שעושים אותו בגנים ציבוריים, בחושך – היה לי פחד נורא שאני אהיה הומו זקן בודד, נשכח וערירי. זה היה דרייב  מרכזי בנישואין. היום אני גם מבין, שכיון שלא קיבלתי על עצמי זהות הומוסקסואלית, מיהרתי להתחתן, כדי שתהיה לי איזו שהיא זהות.

אווה אילוז ( 2013) בספרה מדוע האהבה כואבת. הוצ' כתר בע"מ: מדברת על הבסיס המוסדי והקולקטיבי של המחשבות, התשוקות והקונפליקטים הפנימיים של האדם. למשל "כאשר החברה והתרבות מקדשות גם את התשוקה העזה שבאהבה הרומנטית  וגם את הנישואים ההטרוסקסואלים בתור דגמים לחיים בוגרים, הן מעצבות את התנהגותנו, ולא פחות מכך את השאיפות וחלומות האושר שלנו.

היא מציינת שגם אצל גברים וגם אצל נשים, מתקיים מושג שאילוז (2013 עמ' 67) קוראת לו "הון אירוטי". זה עשוי להתגלם בכמות הניסיון המיני והחוויות המיניות שאדם צובר. אם יש הרבה מאהבים זה עושה אותו יותר מוצלח ומהווה מקור גאווה. ניסיון מיני רחב שנאמד במספר רב של בני זוג נתפס כמשהו שמעלה את הערך העצמי.  

הומוסקסואלים רבים המקיימים נישואים הטרוסקסואליים ומקיימים את הפעילות המינית שלהם מוסתרת, חיים בשתי מערכות מקבילות. האחת מעלה את הערך העצמי בהיותם בקונסנזוס – בעלי משפחה וילדים, עם אשה יפה ובית. ובאחרת ביצועים וכיבושים מיניים משמשים כהגברה לערך העצמי. ייתכן שהמידור בין המערכות מחמיר את ההקצנה ביניהם – ודוחף ליתר פעילות מינית לצד נאמנות ומסירות משפחתית כפיצוי. כששתי המערכות עובדות יחד באופן גלוי, הן ממתנות ומאזנות אחת את השנייה. העיסוק המיני מעודן ומאוזן, ויש פחות צורך באידיאליזציה של המשפחה.

במקביל לנישואים, זאב פותח בקריירה משפטית ומספר:

נכנסתי כמו טיל לעולם המצ'ואיסטי והכוחני של המשפט הפלילי, ומהר מאד גם לפעילות פוליטית בתוך איגוד עורכי הדין. בעולם הזה של המשפט, זה ברור מה אני ומי אני, יש תארים,יש משרד, מזכירות, מסלול קידום, יש הכרה מקצועית, ברור איך מתנהגים, איך מדברים, איך מתלבשים. הכל ידוע, מוגדר וגם מגדיר אותך וקובע את זהותך וערכך בחברה.

זאביק מדבר על הקריירה והנישואין בנשימה אחת, והוא אומר: אני רואה את  הנישואים ועולם המשפט כאותו פרק בחיי. הנישואים הם בפרק של המשפט.

אני מבינה שהוא אומר ששניהם מתרחשים בחנות הפונה לרחוב, כלומר לחזית הגלויה של חייו. הוא מתאר ששתי הבחירות המרכזיות של החיים באותה עת, הופעלו על ידי החרדה והפחד. לאורך השיחה הולך ומתבהר, שהחרדה הינה מרכיב מרכזי בהנעת החיים. הבחירות מנווטות על ידי החרדה והרצון להפחית את החרדה באמצעות התנהלות לפי הקונסנזוס.

אולם כנראה שהביטוי שלנו בעולם, שאיננו נובע מאוטנטיות, איננו משמש כחומר מזין ולכן לא רק שאיננו מפרה את אישיותנו וחיינו, אלא גם עלול לפגוע בהיווצרות הזהות וליצור כאלטרנטיבה זהות מפוצלת שחיה מחוץ לגדר.

רונלד לאינג (1927-1989), שלמד אצל ויניקוט במכון הפסיכואנליטי בלונדון, היה שייך לזרם שנקרא: אנטי-פסיכיאטריה, תנועה או זרם שביקר קשות את הפסיכיאטריה. אבות הזרם זה היו: ארווין גופמן, מישל פוקו ותומס סאס. בפרק שכתב על העצמי הכוזב הוא מראה את המשותף שבין המושגים 'עצמי אמיתי' ו'עצמי כוזב' לבין המושג האקזיסטנציאליסטי 'אותנטיות'.

לאינג עצמו אף הרחיב את תפיסת העצמי האמיתי, והסיט את המיקוד מהקשר שבין הילד להוריו אל הקשר שבין האדם לבין החברה ככלל. לדבריו, פרויד מדגיש שתרבותנו כוללת בתוכה דיכוי אקטיבי של העצמי מתוך קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות, לבין תביעות האנרגיות היצריות שלנו. לטענתו, תרבותנו מדכאת לא רק את היצרים והמיניות אלא גם את הביטוי החורג, על כל צורותיו. אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בדחפים אחרים מהמקובל ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.   האני החצוי, עמ' 71 

 "מצבנו הנורמלי, המסתגל, הוא לא פעם בגידה בפוטנציאלים האמתיים שלנו, ורבים מאתנו מצליחים מדי בפיתוח אני שקרי כדי להסתגל למציאות שקרית".  שם. 

ואמנם מתאר זאביק: הנישואים לא עיצבו אותי. הילדים עיצבו, העבודה  עיצבה אותי . אני לא רואה בנישואים פרק, כי הם לא יצרו אימפקט רגשי. והרי רק מה שרגשי בסוף חורט בך משהו. אהבתי אותה, כנראה כי היא קבלה אותי כמו מישהו שלא שואל שאלות, שלא מכריח אותי להתעמת עם משהו חשוך עבורי שהיה סגור באיזו קונכיה. היא שתפה פעולה עם ההכחשה, ובכך כמובן גם תחזקה אותה.

הוא ממשיך בסיפור: התחתנתי והתחילו החיים. אחרי שלושה חדשים יצאתי לחפש גברים. היו לי גברים והייתי בחרדות נוראיות שיתפסו אותי, שיסחטו אותי, שיגלו. אשתי לא ידעה ממה המתחים שלי. הלכנו לטיפול זוגי. שיתפתי אותה בחלק מן הסטוצים, ואיך שהוא האסימון אצלה לא נפל. כנראה גם לא אצל המטפלת. לא זוכר את התגובות של אשתי לרומנים שלי, כי היה בינינו מעט קשר.

בשנים האחרונות של הנישואים היתה לי פרשית אהבה סוערת עם גבר, זה היה ברור , אבל אשתי לא הבינה מה קורה עד שהיא חיפשה ומצאה מכתבים. אני מניח שזה קרה רק כשהיא היתה מסוגלת לפקוח עיניים ולתת שהאסימונים ייפלו. זה קרה כשהיא היתה בטיפול. עד אז שום דבר לא עורר את האסימונים שלה.

בכל המקרים שטיפלתי בנישואים הטרוסקסואליים של גייז, מצאתי פשר לוגי בהיבט הפסיכולוגי של הבחירה של שני בני הזוג, ויחד עם זאת חוסר מודעות לגבי מה שקורה במציאות הפיזית והרגשית של עצמו ושל האחר.

נוכחתי במהלך ניסיוני הקליני וגם מצאתי כך בספרות המקצועית שברבים ממצבים אלו, קיימת ידיעה מליאה או חלקית והסכמה מודעת או בלתי מודעת של שני בני הזוג לנהל אורח חיים כזה. שני הצדדים מפיקים מכך איזה תועלת. לעיתים הבחירה באה על רקע חוויות קשות של האשה עם דמות אב פוגענית, שמביאה את האשה לבחור בעל עדין ורך, או במקרה אחר הבעל היה כרטיס כניסה למעמד הנכון. בלא מעט מקרים קיימת נטייה מינית הומוסקסואלית מודעת או בלתי מודעת גם אצל האשה. הידיעה וההסכמה הם אלו שמאפשרים להחזיק את הפיצול הזה במשך שנים.

במרבית המקרים בנישואים בהם קיימת נטייה מינית מעורבת MOM mixed-orientation marriages, הנישואים אמנם נותנים מענה לצרכי היקשרות בסיסיים (attachment needs ) – בפרט בחלק הפיזי, קיימת תשתית בטוחה, אחריות משותפת לבית ולמשפחה, לעיתים קרובות קיימת אהבה וחברות, רכות או עניין משותף.

כאשר חיים עם מישהו שעונה על צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, מנגנון ההכחשה הוא החבר הכי טוב, ושום מטפל בעולם לא יכול וגם לא צריך לנער זאת עד שנוצרים התנאים להתפקחות. התנאים לפקיחת העיניים בדרך כלל קשורים עם המוכנות להיפרד, כאופציה לבחירה. כל עוד לא קיימת בנפש אופציה כזו, לא ניתן לראות אמת.

אני שואלת את זאביק מתי נפל אצלו האסימון לגבי חייו.

והוא מספר: לפני שהתגרשתי, הייתי בפרשת אהבים אינטנסיבית, בת 5 שנים, היא לא הבשילה, אבל  אלו היו הפעמונים שאמרו לי שיש שם 'אני' שקודם לא הבחנתי בו. תחושות האהבה יצרו את הניעור האחרון כדי להגיד לעצמי זה מה שאני רוצה. הטלטלה הרגשית הזו, הכינה את הקוגניציה לרעיון. פתאום היה לי ברור שעכשיו אם אפגוש מישהו שאני רוצה, אני אעזוב את הבית. וזה מה שקרה.

עד אז חייתי עם הרגשה שיש דרך מסוימת שרק היא בסדר. אשתי עזרה לי בזה שהיא ניפצה את המחשבה הזו. היא ניפצה את זה בשתי מכות – גיליתי שהיא ניהלה פרשית יחסים עם גבר, שלא סיפרה לי עליה, ובהמשך כשכבר דיברנו על פרידה, היא  בגדה בי בזה שהיא נלחמה בי. את מבינה, נישואים זה סוג של מחשבה דתית שתפקידה להחזיק אותנו באמונה שיש סדר לדברים, איזה סדר חברתי אוניברסאלי, ומאותו מקום התחתנתי. וזה שהיא, שהיתה אמונה על הסדר, והסמל של הסדר, והיא יצאה נגדי, היא נלחמה בי, היה סוף העולם. כשהבנתי שהיו לה צרכים שאינם קשורים בי, הבנתי שאולי גם הצרכים שלי לגיטימיים. זה עזר לי להיפרד מהדת.

אלו שני המנופים שהעיפו את זאביק קדימה – האני שלו שלפתע השתקף דרך יחסי האהבה עם מי שדומה, והיא שהחזיקה את המושכות של הסדר, פתאום פרקה אותם.

עד אז חייתי כלפי חוץ בבונבוניירה, הוא צוחק, אשה יפה, ילדים טובים, עבודה מכובדת, אזרח טוב, מסודר. פתאום הייתי חשוף לשרשרת של התנפצויות. לראשונה ראיתי אותה כבן אדם ואותי כבן אדם, והסרט שסיפרתי לעצמי התנפץ. ואז יצאתי מן הארון בגדול, בהו הא גדול. לא כל יום משפטן פליליסט יוצא מן הארון, היתה חשיפה גדולה. התראיינתי ברדיו ובטלביזיה. היום לא הייתי עושה את זה. זה בנה אותי אבל זה הסב נזקים, שעד היום אני נושא אותם.

שלבי תהליך בניית זהות:

זאביק מספר על התעוררות התודעה שמורכבת מן הרשות לחוש ולהתבונן במי שעצמי, ומשם יכול להתפתח עצמי אוטנטי שאני יכול להאמין לו ובו כמקור כוח, לציית לו ולהביאו לכלל מימוש.

המקום שממנו באתי לקשרים, מציין זאביק, לסקס לגוף של אשה או גבר – לא היה ממקום של "אני רוצה לגעת…" כי לא היה שם אני. לכן לא ידעתי להגיד את זה אני רוצה. בגלל שלא הייתי מחובר לרגשות שלי, לא היה אני שרוצה משהו. בסקס כשהייתי עם אשה, הייתי חודר, נהנה שחדרתי וגמרתי וזהו. לא היתה תחושת עצמי, מודעות. לכן גם לא זיהיתי אם הבית של הנשמה שלי יכול להיות שם או לא יכול להיות שם. התחתנתי כי אנשים מתחתנים ואז הם לא לבד. לא משהו שאני איתה ואז ארגיש נפלא. לא היינו במצב של  שני אנשים מבוגרים שהם באיזה מסע בעולם והם מחליטים לעשות אותו ביחד. אלא מתחתנים כי להתחתן זה להתחתן עם אשה.

תחנה ראשונה – לדעת את עצמי, תחנה שניה עצמי אוטנטי

אני חושבת שחוט השדרה של הסיפור של זאב הינו בקיעה של תודעה עצמית, אוטנטיות וזהות. איך להגיע לעיצוב של זהות, מסוג הזהות שאני גאה בה, מזוהה איתה, חי בתוכה כמו בתוך בית שנועד עבורי, שוהה בה כמו בתוך נעלי בית. לב הסיפור נוגע לפיצול בין קדמת הבמה ואחרי הקלעים וההפרדה ביניהם, והחרדה העמוקה שההסתרה שבהפרדה זו יוצרת. למרות שהיה בקשר עם הרבה נשים, בפרט בצעירותו ואחר כך נשוי שנים רבות לאשתו – נקודות התפנית בחייו, שיצרו שינויים התפתחותיים, קרו בעקבות אהבה מנערת לגבר.

כל פעם שעברתי פאזה זה היה דרך המקום הרגשי ההומואי. בכל פעם שהצלחתי להתחבר ברגש עם גבר, זה קידם אותי פאזה. זאביק מספר שאחת החוויות הרפטטיביות עד שפגש את רועי, היתה המחשבה שאהבה אינה יכולה להגיע למקום טוב. עד גיל ארבעים מעולם לא היתה לי אהבה שהתפתחה למקום מנחם, מרפא, נעים. או שהיחסים התפוגגו, או בני הזוג נבהלו וברחו. גם הנישואים שלי לא הביאו לאהבה.

סטיוון א. מיטשל בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" שואל מה נתיב הגישה שיש לנו אל עצמנו (מיטשל 1993) האם אנחנו בכלל יכולים לחוות את עצמנו בדרך ישירה, שאינה מתוווכת על ידי יחסים עם אחרים. (עמ' 152). הרי אנחנו לא יכולים להתבונן ישירות בעצמי הגופני השלם שלנו באמצעות עינינו. כך גם במישור הנפשי, אנחנו מוכרחים להסתמך על ההשתקפות שלנו בעיני האחר כדי לדעת את עצמנו באופן שלם ומתמשך. כל עוד ההשתקפות היום יומית של זאביק נחוותה כהשתקפות שקרית, היא לא יכלה לספק את הפונקציה הפסיכולוגית של  mirroring – שהיא לדעת את עצמי באמצעות ההשתקפות ההכרחית באחר. כיון שזה שראה אותי, בין אם זה אשתי, ידידיי, ילדי – ראה מישהו אחר, ראה את הדימוי שבניתי, והחזיר אלי מישהו אחר, מישהו שלא רק שלא עזר לי להתקרב לעצמי, אלא הרחיק אותי מעצמי. אני מניחה שבאירועים האינטימיים עם גברים, אותם מזכיר זאב, מפגשים של קשר של גלוי לב ואהבה – יכול היה זאב להשתקף בעיני האחר היודע אותו באמת כפי שהוא. וכך להשתקפות היה ערך מכונן. כאשר אנו מחוברים אל אחר בצורה עמוקה ביותר, אז גם אנו חשים כמצויים בתוך עצמנו בצורה העמוקה ביותר, ודרכם אנו הופכים ל"עצמי". היעדר השתקפות אמיתית, מקשים על הוויית עצמי, או בשפתו של מיטשל, מציאת הנתיב אל עצמי.

למרות שתהליך היציאה מהארון מתחיל בהגדרה עצמית כהומוסקסואל, לסביות והומואים מדווחים בד"כ על רצון גובר לחשוף את זהותם בפני מעגלים מתרחבים והולכים של קהלים. אם כן, היציאה מהארון – או חשיפת הזהות מתרחשת במספר רמות: לעצמי, להומוסקסואלים אחרים, לחברים הטרוסקסואלים, למשפחה, לעמיתים לעבודה, ולקהל הרחב כל אחת מן הרמות האלה מאפשרת השתקפות נוספת, בפני קבוצות נוספות, ומסע העלייה ברמות ההשתקפות הינו מימד חיוני בתהליך יצירת הזהות החדשה.

מחיר ההכחשה – החרדה מנהלת את החיים

זאביק מהרהר: היום אני יודע שאילו הייתי ממשיך עם ההכחשה הזו, הייתי משתגע, הייתי יוצא מדעתי, הייתי מרחיק את עצמי מעצמי. סימני השגעון  היו החרדות, זה נמשך כל השנים, מלבד תקופות בהן לא היו לי קשרים עם גברים. אבל בתקופות אלו חשתי מדוכא, חסר חיות ושמחה. החרדות, האימה שבכל רגע מישהו יגלה עלי את האמת, הטריפו אותי. זה מוטיב מרכזי של חיי. האני שלי היה חרדה. המצפן שלי היה חרדה. יחד עם זאת, החרדה יכולה גם להיות כוח מניע ענק. זה יכול להטעות.

כל מה שעשיתי בחיים היה מתוך החרדה. היא זו שהניעה אותי להכל. בגלל החרדה התחתנתי, בגלל החרדה עשיתי ילדים, בגלל החרדה נשארתי משפטן, בגללה הייתי עו"ד מצטיין. שום דבר לא עשיתי כדי להזין את עצמי או כי אני נהנה מן העיסוק או נהנה מעצמי. חרדה זה כוח, זה אנרגיה, אבל כשזה מופנה נגד החיים, זה מחליש.

הוא מספר שהיה נכנס לדיכאונות. הייתי סחוט ונופל מחולשה, באמצע היום הייתי מוכרח לישון על הספה במשרד.

מה שאתה רואה זה לא מה יש

זאב מספר שהיתה לו הרגשה שככה כל האנשים חיים. שמה שאתה רואה אצל האחר זה לא האמת. תמיד עניין אותי מה קורה אצל אנשים לא בגלוי, מה החיים האמיתיים של בני אדם.

יש משהו ממכר במוטיב "הנראה ואינו נראה" (על משקל רואה ואינו נראה) זוהי האפשרות לפעול בעולם הבלתי גלוי כחפצו, לעיתים באופן חסר עכבות, –  מבלי לתת על כך לעצמו או לאחר, דין וחשבון, ומבלי לשלם את המחיר החברתי או המשפחתי שלעיתים נגרם מכך.

אם אתה חי במציאות ונותן לעצמך רשות לחיות בגלוי את מי שאתה – אתה יכול לקבל אישור חברתי שלם או חלקי. רבים יגידו לך שאתה בסדר גם ככה. אבל אם זה מוסתר, אתה לא מקבל משוב מאנשים שאתה בסדר גם ככה. זה מחמיר את התחושה של פער, שאינו בהכרח ממשי, בין הדמות הגלויה, שבקונסנזוס, שאתה חווה אותה כזיוף לבין זו המוסתרת, שאתה חווה אותה בפגומה.

במצבים אלו, שום ההצלחה בעולם המציאותי, לא נספגת ומזינה, וכל הדברים הטובים נוזלים ממנו. " כל הדברים הטובים שאמרו לי על עצמי ועל מה שעשיתי – לא באמת נקלטו, כי אני הרי יודע שזה לא האני האמיתי, אני אומר לעצמי שהם לא יודעים באמת מי אני".

פרק שלישי – לבנות עצמי לבנות זהות, לבנות אינטימיות

הוא מסכם – סגרתי את הפרק המשפטי כשידעתי שאני רוצה לצאת מן הארון, לא היתה כל אפשרות לצאת מן הארון כל עוד הייתי עו"ד. היו אוכלים אותי – הלקוחות, הקולגות, המתחרים, הממסד.

יצאתי משלושה כבלים באותו זמן. התגרשתי, סגרתי את הקריירה המשפטית ויצאתי מן הארון. סגרתי את הקריירה כדי להשתחרר מן הארון. הייתי יכול להתקדם בעבודה, יכולתי להיות ראש לשכת עורכי הדין, אולי אפילו להגיע לפוליטיקה, אבל כדי להימנע מן החרדה, החלטתי שאני יוצא. ככל שעליתי והתקדמתי, נעשיתי ידוע, והופעתי בתקשורת, דרגת החרדה שלי הלכה והתגברה, וזאת למרות שכל השנים הייתי בטיפולים.

בשיחה שלי עם זאביק, אנחנו מנסים לפענח מאין בא הכוח ומה היו חומרי הבניה של האדם החדש.

אחרי שנפרדנו, וכל הדת הזאת והסדר הזה התפרק, התחלתי לזהות מי אני. זה קרה באמצעות זה שהייתי צריך להסביר את עצמי לילדים שלי. הייתי צריך להציג איזשהו אני. הייתי צריך לרקום את עצמי, ואת החיים מול הילדים שלי – לבנות משהו שהוא ייחודי לי. הייתי צריך להמציא מחדש מי אנחנו, מה הולך פה, מי אוהב את מי, מי בעד מי נגד, ולאחר נפילת "דת הקונסנזוס" התאפשר לי לחדש את עצמי.

אחרי הפרידה, הבן שלי היה בם 9. באחת הפעמים שהבן שלי היה אצלי, הייתי בסלון. רועי (בן זוגי)  הקריא לו סיפור. הוא שאל את רועי אם הוא הומו ואם אבא הומו. רועי הביא אותו אלי. לילד כנראה היה קשה לעשות זאת מולי ועשה זאת מול רועי. לא היה לי דפוס או תבנית שיכולתי להגיד 'זה כמו דודה חנה'. זה חייב אותי להגדיר את עצמי. אמרתי לו שאם הוא שואל אם אני אוהב את רועי והוא אוהב אותי, אז התשובה היא כן.

הטיפול הפסיכולוגי

זאב מרגיש שהתפיסה שלו  על הטיפול הפסיכולוגי, שנמשך כאמור מלפני הנישואין ועד התהוות הזוגיות עם רועי – משתנה ונראה בכל פעם קצת אחרת. הוא הגיע למטפל כשהיה מבולבל וחרד עקב יחסים עם גבר. אחרי תקופה של טיפול פגש את מי שהיתה אשתו. "עד היום איני יכול להגיד אם זה היה טעות להתחתן או לא", כי מצד אחד זה גרם לי מצוקה גדולה שלא זרמתי עם עצמי,  מצד שני אני מאושר עם מה שיש לי היום. מאושר בילדים הנהדרים.

אני שואלת אם חווה את המטפל כמעודד להיות בקונסנזוס.

והוא מהרהר ועונה: חוויתי אותו כהולך איתי. אך היו אלמנטים שהם בזרעים התת מדוברים בטיפול. בכל פעם כשנגענו בקטעים ההומואיים זה שמש חלונות לקטעים כואבים של נפשי. זה לא היה טיפול של להתחבר לאני, לכוחות, לראות את החוזק. זה היה טיפול פסיכואנליטי של תחילת שנות השבעים שאני פציינט עם פתולוגיה וכל פעם שפותחים את החלון ההומו שלי זה היה חלון לפתולוגיה שלי ובדיעבד זה היקשה עוד יותר להיפטר מן ההומופוביה העצמית. ההומואיות הפכה סוג של פח אשפה שלתוכו נזרקים כל  כאביי, ייסוריי, וקשיי היחסים המשפחתיים… היום ההומואיות שלי היא מקור של שמחה, אהבה, סקס, אני יושב איתך בזכות זה, זה מקור להמון דברים טובים. כך נכנסתי לנישואים כדי לנסות לסגור את המכסה של פח האשפה הזה.

כשאני חושב היום על הטיפול אני תוהה אם באמת הייתי מוכן להתחבר לאוטנטיות שלי כדי שהבחירות שלי יביאו אותי לאיזה בית אחר. ייתכן שאז היה לי קשה מידי לשאת את הדברים האלה, וטיפול כזה היה משאיר אותי מרחף. אולי הפסיכולוג באופן מודע או לא, בחן עד כמה יש לי כוחות כדי לבחור לנהוג משמאל כשכולם נוהגים מימין. המטפל כנראה הבין שאני בעמדה של "לבחור". ושהוא צריך להביא אותי לבחירה. אולי הוא היה מאפשר לי ללכת על ההומוסקסואליות… אבל לא עד הסוף כדי שלא אפגע. היה מן מסר של לך ותיזהר, לך ותיזהר.

לפני זמן מה נפגשנו ושאלתי אותו למה נתן לי להתחתן, הרי באתי אליו כשהייתי עם בחור. ואחרי שלש שנים באתי עם אשתי והוא זרם עם זה. והוא אמר טעיתי. אני לא בטוח שהוא טעה.

זה היה בשנות השבעים. הוא אף פעם לא אמר לי שאני גיי. הוא עזר לי לשמור את המקום פנוי מהגדרת זהות אולי חשש מן הסטריאוטיפ. הוא היה פסיכואנליטיקאי, ועשה מה שהיה נהוג לעשות.

סיפור – "טוב או רע"
בכפר קטן חי לו פעם זקן סיני חכם ולו בן צעיר וסוס. חייו של הסיני התנהלו בשקט ושלווה עד אשר יום אחד הסוס ברח מהאורווה ונעלם. באו אנשי הכפר ואמרו לאיכר הסיני הזקן, משתתפים בצערך "כמה שזה רע."  שאל אותם הזקן, "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע" ?  הלכו. 

למחרת חזר הסוס. יחד עמו הגיעו עדר סוסי בר רבים ויפים. האיש ובנו פתחו את דלת האורווה וכל הסוסים נכנסו פנימה. באו אנשי הכפר ואמרו לזקן, "כמה שזה טוב." עכשיו תתעשר. מתנה משמיים קיבלת. ענה להם הזקן “מאיפה אתם יודעים אם  זה טוב או רע ???" הלכו..

לאחר מספר ימים, נפל הבן הצעיר בעת שניסה לאלף את אחד מסוסי הבר ושבר את הרגל. באו אליו אנשי הכפר ואמרו לזקן: "כמה שזה רע." ענה להם הזקן, "מאיפה אתם יודעים אם זה טוב או רע?" הלכו …….. 

לאחר מספר ימים, בעקבות מלחמה שפרצה, באו אנשי צבא, גייסו את כל צעירי הכפר למלחמה עקובה מדם, בה נהרגו לא מעטים מבני הכפר את הבן של הסיני לא לקחו  כמובן, כיוון שרגלו הייתה שבורה ומגובסת.

אז לא תמיד אנחנו יודעים אם משהו שקורה הוא אכן טוב או רע ? מה שקורה הוא אירוע. ואירוע אינו טוב או רע. הוא רק אירוע שקורה .הטוב והרע תמיד בעיני המתבונן

מקורות ספרותיים

אווה אילוז ( 2013) מדוע האהבה כואבת. הוצ' כתר בע"מ: ירושלים

ריצ'רד ר. טרוידן – גיבוש זהויות הומוסקסואליות. תרגמו מאור מאיר ויואב ארד – מן האינטרנט

סטיוון א. מיטשל (1993) תקווה ופחד בפסיכואנליזה. הוצאת תולעת ספרים

סוף

חומר תיאורטי – תהליכים בגיבוש זהות הומוסקסואלית (ריצ'רד ר. טרוידן)

כמעט כל המודלים רואים את תהליך גיבוש הזהות ההומוסקסואלית כמתרחש על רקע סטיגמה. הסטיגמה המקיפה את ההומוסקסואליות משפיעה הן על גיבושה והן על הבעתה של הזהות ההומוסקסואלית. שנית, זהויות הומוסקסואליות מתוארות כמתגבשות בתהליך ממושך, והן כרוכות במספר "נקודות צמיחה ושינוי" אשר ניתן לסדר עפ"י מספר שלבים (Cass 1984). שלישית, בתהליך גיבוש זהות הומוסקסואלית ישנה קבלה מתפתחת של התווית "הומוסקסואל/לסבית" כמתייחסת לעצמי. רביעית, למרות שתהליך היציאה מהארון מתחיל בהגדרה עצמית כהומוסקסואל, לסביות והומואים מדווחים בד"כ על רצון גובר לחשוף את זהותם בפני מעגלים מתרחבים והולכים של קהלים. אם כן, היציאה מהארון – או חשיפת הזהות מתרחשת במספר רמות: לעצמי, להומוסקסואלים אחרים, לחברים הטרוסקסואלים, למשפחה, לעמיתים לעבודה, ולקהל הרחב (כל אחת מן הרמות האלה מאפשרת השתקפות שהיא מימד חיוני ליצירת הזהות החדשה) (Coleman 1982; Lee 1977). חמישית, לסביות והומואים מפתחים קשרים חברתיים "אישיים ותכופים יותר" עם הומוסקסואלים אחרים ככל שחולף הזמן (Cass 1984).

הסטיגמא היא שמגדירה את גבולות המגדר. הסטיגמא היא שיוצרת את המגדר. איך יוצרים תמונה מהו גבר ומהי אישה, על ידי הגדרה של כל מה שמחוץ לגדר זו. כך היא מכוננת גבר או אשה.

(טרוידן) הסטיגמה הכרוכה בהומוסקסואליות תורמת גם היא לבלבול הזהות, מפני שהיא מעודדת מתבגרים (וגם מבוגרים) הומואים ולסביות שלא לדון ברגשות המיניים שלהם או בפעילות המינית שלהם, או בשניהם, הן עם קבוצת השווים שלהם והן עם משפחותיהם. כפי שציין Plummer (1975) הגינוי החברתי של ההומוסקסואליות יוצר בעיות של תחושות אשמה, סודיות וקושי בנגישות להומוסקסואלים אחרים. יותר מזה, הדגש המושם על תפקידי מגדר ועל הפרטיות של המיניות משתלבים להעצמת תחושת בלבול הזהות והבדידות.

באופן טיפוסי, הומואים ולסביות מגיבים לבלבול הזהות ע"י אימוץ אחת או יותר מהאסטרטגיות להלן: א) הכחשה (Goode 1984; Troiden 1977); ב) תיקון (Humphreys 1972); ג) הימנעות (Cass 1979); ד) הגדרה מחדש (Cass 1979; Troiden 1979); ה) קבלה (Cass 1979; Troiden1977).

לסביות והומואים המשתמשים בהכחשה, מכחישים את קיום המרכיב ההומוסקסואלי ברגשותיהם, בפנטזיות שלהם או במעשיהם.

תיקון כרוך בנסיונות כוללים למחוק את הרגשות וההתנהגויות ההומוסקסואלים. הם עשויים לבקש עזרה מקצועית למניעת הרגשות ההומוסקסואלים, הפנטזיות או הפעילויות.

הימנעות היא אסטרטגיה כוללת שלישית להתמודדות עם הבלבול בזהות (Cass 1979). למרות שגברים ונשים הנוקטים באסטרטגיה זו מכירים בכך שהתנהגותם, מחשבותיהם או הפנטזיות שלהם הם הומוסקסואלים, הם רואים אותם כבלתי קבילים, כמשהו שיש להימנע ממנו. הימנעות יכולה להתרחש באחת משש צורות.

התמזגות בהטרוסקסואליות היא אסטרטגיה חמישית. חלק מהמתבגרים מבססים מעורבות הטרוסקסואלית ברמה כזו או אחרת, כדי לבטל את העניין המיני "הלא נאות" שלהם: "חשבתי שהרגשות ההומוסקסואלים שלי ייעלמו אם אצא הרבה ואשכב עם כמה שיותר נשים"; "חשבתי שהמשיכה שלי לנשים היא שלב חולף ושהיא תעלם ברגע שאתחיל לקיים יחסי מין עם החבר שלי". בחלק מהמקרים נערה מתבגרת עשויה להיכנס להריון בכוונה כאמצעי "להוכיח" שהיא בשום אופן לא לסבית

למרות הבדלים בדרכי התמודדות עם הסטיגמה, מספר גדול של גברים ונשים מתקדמים לאימוץ זהות, השלב השלישי של גיבוש הזהות ההומוסקסואלית, במהלך או אחרי ההתבגרות המאוחרת. בשלב זה, הזהות ההומוסקסואלית הופכת הן לזהות עצמית והן לזהות מוצגת, לפחות בפני הומוסקסואלים אחרים. הגדרת העצמי כהומוסקסואל והצגת העצמי כהומוסקסואל בפני הומוסקסואלים אחרים הינם השלבים הראשונים בתהליך גדול יותר של חשיפת הזהות הנקרא "יציאה מהארון" (Coleman 1982; Lee 1977). סימני הזיהוי של שלב זה הינם הגדרה עצמית כהומוסקסואל, סובלנות וקבלת הזהות, התחברות שגרתית עם הומוסקסואלים אחרים, התנסויות מיניות ובדיקה של תת-התרבות ההומוסקסואלית

האיכות של המפגשים הראשונים של אדם עם הומוסקסואלים הינה חשובה ביותר (Cass 1979). אם המפגשים הראשונים הינם שליליים, עלולות להיווצר הימנעות ממפגשים נוספים והתמדה בתפיסה לא הומוסקסואלית של העצמי, אשר נשמרות באמצעות אסטרטגיות של הכחשה, תיקון, מיניות מעורפלת או זהות זמנית, כפי שתואר קודם לכן. תפיסה של הסיכונים המוגברים של חיים כהומוסקסואל בחברה הומופובית (למשל, פחד מסחיטה או מאיידס) עשויים לעודד אף הם היצמדות לתפיסות עצמיות לא הומוסקסואליות.

מגעים חיוביים עם הומוסקסואלים, לעומת זאת, מסייעים לגיבוש זהות הומוסקסואלית. קשרים אוהדים מספקים ללסביות והומואים את האפשרות לקבל מידע אודות הומוסקסואליות ממקור ראשון. חשיפה חיובית ישירה מספקת את הבסיס לבדיקה מחודשת והערכה מחודשת של הרעיונות שלהם בנושא הומסקסוזאבות, ומאפשרת לראות את קווי הדמיון בינם לבין אלו המכונים "הומוסקסואלים". המשמעויות המיוחסות לתווית ההומוסקסואל מתחילות להשתנות בכיוונים מעודדים יותר.

הצגה כהטרוסקסואל היא ככל הנראה אסטרטגית ההתחמקות הנפוצה ביותר (Humphreys 1972). נשים וגברים אשר מציגים את עצמם כהטרוסקסואלים מגדירים את עצמם כהומוסקסואלים, אך מסתירים את ההעדפות המיניות וההתנהגות המינית שלהם ממשפחות, חברים וקולגות הטרוסקסואלים "באמצעות שליטה מוחלטת עד כדי עינוי במידע" (Humphreys 1972:138). המציגים מנהלים "חיים כפולים", כלומר, הם מפרידים לחלוטין את העולמות החברתיים שלהם לתחומים הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, ומקווים שהשניים לעולם לא ייפגשו.