שיקום מענה אמפתי הדדי (RER) –

הליך התנסותי ממוקד רגש בטיפול זוגי

ד"ר שרה איוניר

(מבוסס על הרצאה שניתנה ביום עיון על יחסי אובייקט, 8.9.05 מטעם "האגודה לטיפול משפחתי")

תקציר

המאמר מתאר הליך של טיפול זוגי, המבוסס על מושגים מתוך "הפסיכולוגיה של העצמי" על פי היינץ קוהוט. ההליך, "שיקום מענה אמפתי הדדי" – Reciprocal Empathic Responsiveness (RER)-  שמתקיים כאירוע שינוי (change event), המוגדר בזמן ותוכן בתוך מפגש הטיפולי, עוסק בקשר בין אמפתיה וחשיפה אישית (self disclosure ) בין בני זוג, כמרכיב חשוב בתחושת העצמי האישי והעצמי הזוגי ובחוויית שביעות הרצון והאהבה.

מטרת ההליך היא לשקם את יכולתו של כל אחד מבני הזוג לגלות אמפתיה כלפי האחר, כ"זולת עצמי" בריא ובכך להגביר את חוויית  ההתקשרות (attachment) החיובית.

רקע תאורטי

ה"פסיכולוגיה של העצמי", אותה הגה היינץ קוהוט, ואשר התפתחה החל משנות ה – 60, נחשבת כ"פסיכולוגיה של הסובייקטיביות", ומייחסת חשיבות מרבית לחקר החוויה הסובייקטיבית. בעודם מחפשים את הכלי המרכזי בו ניתן לחקור את החוויה הסובייקטיבית, זיהו קוהוט ותלמידיו, את הכוח הטמון במצב האמפתי, הוא המצב בו אדם אחד, כצופה, יכול לטפח עמדת קרבה מקסימלית לאדם הנצפה, כדי לגלות באמצעותה את חווייתו הסובייקטיבית הפנימית (Kohut 1959, 1971, 1977, 1979, 1984). קוהוט ותלמידיו שאפו לסייע לאנשים להגיע למצב האמפתי, הקשה למימוש אך חשוב מאוד, דהיינו, לגעת בחווייתו הסובייקטיבית של האחר, ממרחק אפס, תוך שמירה על עמדה אובייקטיבית וניטרלית כלפיו. הישג זה עונה על אחד מצרכיו הבסיסיים של האדם, להכיר את עצמו באמצעות דמותו הנשקפת אליו מעיניו של האחר (mirroring במונחי הפסיכולוגיה של העצמי). התינוק לומד להכיר את עצמו ומפתח את זהותו באמצעות הדמות המשתקפת אליו מעיני ההורה, כך קורה גם בין בני זוג. אם התינוק יראה אושר, התפעמות וגאווה בעיני אמו – ידע כי יצור נפלא הוא. אם יראה מיאוס, טרחה ודחייה – ידע כי יצור פגום הוא. כך קורה גם לכל אחד מבני זוג. הדבר מסביר את ממצאיו של ג'ון גוטמן, שחקר את המצבים בהם ניתן לנבא גירושין והגיע, בעקבות מחקריו המעניינים, למסקנה כי הגורם העיקרי המנבא גירושין הוא ביקורתיות מלווה בבוז וניכור.

"האחר של העצמי", או "זולת עצמי" (self-object) במונחי הפסיכולוגיה של העצמי, הוא אותו שותף חיוני שהעצמי משתקף ומתפתח דרכו. רענן קולקה אומר שכשאדם מציע את עצמו, מבחינה נפשית, לשמש כ"זולת עצמי", משמעות הדבר היא שהוא נמצא בעמדה נפשית של השאלה. (קולקה 1995)   (lended self). אם מדובר במטפל במפגש הטיפולי, הרי שהוא מציע את עצמו לעצמיותו של המטופל, כדי לאפשר לה להתהוות דרכו. כשאני חושבת על הזוגיות כמרחב הביניים לאבולוציה של האדם הבוגר, הרי זה אומר שבני זוג צריכים להיות מסוגלים, מידי פעם, ובמיוחד במצבים של קושי וכאב, להשאיל עצמם, כדי לרפא, להבטיח, להרחיב וליצור התנסויות מתמשכות המעוררות ומתחזקות את השלמות והקוהסיביות של העצמי של בן/בת זוגם.

המושג "זולת עצמי" בפסיכולוגיה של העצמי

"זולת עצמי"(1979,84)   Fisch,(1994) ,Kohut הוא אובייקט הנחווה כחלק מן העצמי ודרוש כדי להרחיב ולהשלים את ההתפתחות של העצמי. קוהוט מבחין בין "זולת עצמי" הנחשב ככזה רק בשל הפונקציה הנרקיסיסטית שלו, לבין אובייקט אינסטינקטואלי, אהוב או שנוא, הנחווה כמופרד מן העצמי. התיאוריה של פסיכולוגית העצמי מציינת שלושה היבטים המשמשים כמרכיבים הכרחיים כדי לקיים חוויית "זולת-עצמי" בריאה. היבטים אלו בנויים על 3 צרכים בסיסיים בהתפתחותו של הילד:

הצורך בהשתקפות: לילד המתפתח יש צורך בהערצה, בהשתקפות, ובתגובות מאשרות לחווייתו הפנימית – חוויה של חוסן, חיות, גדלות ושלימות. קוהוט כינה זאת "העצמי הגרנדיוזי".

בעזרת שיקוף ((mirroring טוב של חוויית עצמי מוקדמת זו, היא תבשיל לכלל ערך עצמי, תקיפות, שאפתנות, שמחה בריאה מהצלחה, ועונג מחיפוש אחר נושאי עניין ופעלתנות. שיקוף מתייחס לחוויה של האדם ש"קולו נקלט" ((echoed, שהוא זכה בהכרה ותקפות,  (validation) ע"י המענה ((response של "זולת עצמי", המשקף את תחושת הערך העצמי שלו. בשביל הילד, שיקוף מתאים מאפשר את חווית ההתרחבות אשר תתפתח לכלל תחושת ערך עצמי, אסרטיביות, שאפתנות, השראה, הנאה בריאה מהצלחה ועונג מהיכולת לגלות עניין ולהיות פעיל.

לילד יש צורך גם בקרבה, קשר, קבלה, ותמיכה ממקור אידיאלי, כל יכול, בעל כוח המקרין רוגע ועצמה. קוהוט קרא לכך: "דימוי ההורה האידיאלי" (idealizing). כאשר הילד רשאי להתאחד עם השלווה והכוח של אובייקט עצמי הורי, הצרכים האידיאליים הללו משתנים והופכים לאידיאלים וערכים, מטרות חיים וכבוד לאחרים. טרנספורמציה והפנמה של ההורה האידיאלי, מוביל גם ליכולת הרגעה עצמית, ליטוף עצמי, ויסות עצמי regulation)   ,(selfבפרט במצבי לחץ ודאגה. פוזיציה זו מאפשרת לילד לחוש הקלה במתח, כשהוא מחובר רגשית לזולת עצמי אידיאלי בעל כוח.

הצורך השלישי הוא ב"תאומות" (twinship or alter-ego). ההתנסות המרגיעה הטמונה בתחושה של דמיון בסיסי בינו לבין אחר, שייכות ומעין קרבת דם. חוויות של קרבה אנושית מתאימה ותחושת התאום (או ה"אני החליפי"), מובילות ליכולת להפיק תועלת אופטימלית מכשרונות וכישורים. האדם הזוכה לזולת עצמי כזה מרגיש תחושת קשר עם הסביבה האנושית באמצעות חוויית זולת עצמי שהיא דומה מאוד לזו של עצמו.

התפתחותו של העצמי דורשת נוכחות של אחרים המספקים חוויות של "אובייקט עצמי", התנסויות שתעוררנה ותשמרנה את גיבושו של העצמי. "זולת עצמי" מתייחס לחוויה הפנימית הסובייקטיבית של תפקידים המסופקים ע"י אחר, הנחווה כחלק מן העצמי. התנסויות של "זולת עצמי" הן אירועים תוך נפשיים, שלא בהכרח ניתן לצפות בהם באופן אובייקטיבי, למרות שיחסים בן אישיים עשויים לספק חוויות של "אובייקט עצמי". תפקידו של "זולת עצמי" הוא לספק "שיקוף, אידיאליזציה והתנסויות בחוויה של עצמי תאום. התיאוריה של העצמי מחזיקה בעמדה לפיה הכוח המניע בהתפתחות האנושית, הוא הצורך בקשר כמקור להתנסויות מעין אלה לאורך מהלך החיים כולו. צורתן של ההתנסויות הללו משתנה ככל שהיחסים בין "העצמי" ו"זולת העצמי" מבשילים.

קוהוט (1984 עמ' 47) סבר שיחסים בתוך קשר של עצמי – זולת-עצמי, נמשכים מהלידה עד המוות וכי המעבר מתלות (סימביוזה) לעצמאות (אוטונומיה) בספרה הפסיכולוגית הוא בלתי אפשרי ואף לא רצוי, ממש כשם שהמעבר מחיים עם תלות בחמצן לחיים משוחררים מתלות בחמצן אינו אפשרי בספירה הביולוגית. התפתחותם של חיים פסיכולוגיים בריאים נובעת משינוי באופי היחסים בין העצמי לזולתו (מיחסים ארכאיים ליחסים בוגרים), אבל לא מכך שהעצמי מרפה ומוותר על זולת-עצמי.

הבנה אמפטית היא המרכיב המרכזי ביכולתו של האדם לחשוף את עצמו ולקיים אינטימיות במסגרת יחסים זוגיים. הבנה אמפטית תוגדר כאן כיכולתו של כל אחד מבני הזוג להציב את עצמו בתוך ההתנסות הסובייקטיבית של זולתו. סיפוק הבנה אמפטית היא הפונקציה המרכזית של  בני זוג כ"זולת עצמי" האחד של רעותו, ביחסיהם כזולת עצמי בוגר. היכולת להתנסות בחוויות זולת עצמי הדדית, היא הגדרה נוספת של אהבה בוגרת.

השפעה וגדילה מתרחשות בתהליך של היווצרות משותפת (co-creation)

דניאל שטרן (1985) סבר שכל האירועים המווסתים רגשות של attachment, קרבה פיזית וביטחון מתרחשים תוך התנסות הדדית (mutually created experience): לחבק או לגעת בגוף, להיות במגע, להביט זה בזו, להחזיק באחר ולהיות מוחזק על ידו, כל אלה לא יכולים להתרחש אלא אם הם נובעים מפעולה או נוכחות של האחר ומוחזקים על ידה. הם לא יכולים להתקיים כחלק מהתנסות עצמית בהיעדרו של האחר. כשאדם נמצא בזוגיות, החוויה הפנימית שלו מושפעת בעוצמה מן המערכת הזוגית. ויסות עצמי (ניהול המצב הפנימי. היכולת לרכך מצבי לחץ וחרדה והרגעה עצמית). וויסות הדדי (רגולציה של חרדה באמצעות האחר המשמעותי) – הם תהליכים נלווים ומשלימים. היווצרות דיאדית משותפת תוגדר כתרומה פעילה של שני השותפים (לא בהכרח זהה או שווה) בוויסות יחסי הגומלין שלהם. וויסות היחסים – מתייחס לתקשורת דו-סטרית כלומר: התנהגותו של כל אחד מהם ניתנת לניבוי ע"פ התנהגותו של האחר וגם ע"פ זו שלו.

הקושי הגדול להפוך בני זוג להורים או מטפלים טובים זה לזה, נעוץ בציפייה המודעת והלא מודעת, של כל אחד מהם, כי בן זוגו ישלים את הרעב הלא מסופק, וישלים את החשבונות הלא סגורים, שנותרו מיחסיו עם ההורים. במקרים הקשים יותר, הם תופסים את בני זוגם כאובייקט לסיפוק צרכיהם שלהם ומתקשים לקבל את עיקרון ההדדיות. אצל זוגות אלה, רמת הצפייה לקבל תמיכה, אישור והכרה מבן-הזוג גבוהה ביותר. יכולתם לווסת את עצמם     regulation) (self- באמצעות הרגעה עצמית ושיחה פנימית, או באמצעות חיפוש מקורות פנימיים וחיצוניים אחרים דלה והם נוטים להפעיל את בן הזוג, כדי לווסת את המתח או החרדה הפנימית. לרוב קיימת תפיסה ילדותית ולא ריאלית של בן הזוג, כאילו לו אך רצה בכך, יכול היה לספק תמיד את המצופה ממנו. יחד עם זאת קיימת מראש, בשל ניסיון קודם, ציפייה לכישלון ולאכזבה. היחסים אצל זוגות אלה מתאפיינים בביקורתיות, כעס ועוינות, הגובלים בתוקפנות כלפי עצמם או זולתם. הסימפטומים הזוגיים יהיו בד"כ: מריבות קשות, תפקוד מיני לקוי, קונפליקטים מרובים על מגוון נושאים, כגון כסף, גידול ילדים, הורים וסגנון חיים. כל אלה נחווים כבעיות שלא ניתנות לפתרון, כי בני הזוג לא מסוגלים להגיע לפתרון משותף.

הסבר: כל אחד מבני הזוג מגיע ליחסים הזוגיים עם מבנים ותפיסות עצמיות מופנמים לגבי עצמו, האחר והעולם. בכל אינטראקציה עם האחר הפסיכולוגי, המלווה בחוויית לחץ, כפי שמתרחש במצבי אי הסכמה, פגיעות או קונפליקט – מתערער מה שנוגע בצרכי ההתקשרות (attachment). לפיכך, האופן בו ינהלו בני הזוג את החוויה הזו, יגדיר מחדש את היחסים: אם יוכלו לגלות אמפתיה, הבנה וחמלה זה כלפי זו, תיוותר חוויה חיובית של ביטחון, קרבה, תחושה של האחד כי השני נמצא לצדו, שהוא לא לבד, מה שיבנה נדבך נוסף בתחושת העצמי הטובה. אם תתנהל האינטראקציה בעוינות והטחות אשמה, מדובר יהיה בחוויית attachment  שלילית, שתחזק את חוויית העצמי השלילית. כל אחת מן החוויות הללו תופנם לתוך האישיות שלנו והמבנים המופנמים הקודמים.

מעגל הקונפליקט

כשאני מתבוננת במריבה זוגית, אני רואה זאת כבדיקת רנטגן של הקונפליקט או התמה המרכזית של הפרטים והזוג. בעבודה זו אני רואה את עצמי כעוסקת בחקר הקונפליקט, כדי לפענח את הקוד הסודי, החוסם את אנרגיית האהבה בזוגיות. כאשר זוג רב בפניי בחדר ומוציא את כל "הכביסה המלוכלכת", במלוא עוצמת הסערה הרגשית, מדובר בפעולה חושפנית ואינטימית ואני מרגישה מוזמנת ליצור מן השדה הזה קונטקסט של אהבה, במקום קונטקסט של מלחמה. לכן, בראש וראשונה, אני לא מפרידה בין הנצים, אלא נוכחת שם בשקט, באהבה, ומתבוננת.

קרול קרשו, בספרה: The hypnotic dance (Kershaw, 1992: p 13 ) מתארת את מעגל הקונפליקט כך: "כשבני זוג נמצאים באינטראקציה, המלים בהן הם משתמשים והאופן בו הם מתנהגים יוצרים סוג של ריקוד היפנוטי, בו התנהגותו של כל אחד מהם, מתחילה להצר את תשומת הלב והמיקוד של האחר. תהליך זה מתחיל להציף זיכרונות ורגשות כואבים של פגיעות חריפה, הקשורה לזמנים אחרים ומן הסתם להורים ומטפלים". באופן הדרגתי או מהיר, הופכת תשומת הלב של כל אחד מהם צרה וספיגה, ומתחיל להתפתח רצף אינטראקטיבי, בו מצב התודעה הצר של כל אחד מהם, מייצר התנהגות אוטומטית, המקושרת לדפוס של רצף הדדי. ככל שמתפתח הדפוס הזה, נוצר מצב דמוי "טרנס", בו התנהגותו של כל צד מופעלת באמצעות מבט, מחווה, טון דיבור או נושא שיחה מצד רעהו, המזוהים אצלו כאות לפגיעה. הריקוד הקונפליקטואלי הוא רצף של פעולות אוטומטיות, היוצא בשלב כל שהוא משליטתו של כל אחד מהם, כשהם מתקשרים ישירות זה לתוך הלא-מודע של האחר. במהלך תסריט זה אין איש מהם רואה לפניו את האדם האהוב והמוערך שהוא בן/בת הזוג, אלא תופש אותו/ה באופן לא מודע, כאותו אובייקט פוגע מן העבר וה"אני" נתפס כאותו אובייקט חסר הישע שהוא עצמו היה בעבר וכך מתפתחת אינטראקציה של דמוניזציה הדדית. ככל שהם מנסים לדבר על מה שקורה, הם נעשים מפוחדים ופגיעים יותר ועלולים לסיים בהחרפת הקונפליקט.

כשמצב של אות כוננות ואזעקה חודר לתוך מערך הגוף/נפש, האדם עלול להישאב לרגרסיה ולחוש את אותם רגשות שחווה כילד במהלך אירוע טראומטי או  פוגעני (Kershaw 1992 עמ'196/7). באופן זה, ויכוח רגיל יכול לגרות פלשבקים מאירועים מוקדמים, אשר ייחוו בהווה באופן זהה לחלוטין לאופן בו נחוו בעבר. הפלשבקים מגרים זיכרונות הטבועים בגוף. לעיתים מדובר בזיכרונות הקשורים בטראומות גופניות או נפשיות חד פעמיות, ולעתים בטראומות או זיכרונות קשים מיחסיהם המתמשכים עם הדמויות המעצבות. ההתנהגות הנשלפת באופן אוטומטי, באה להגן במהירות האפשרית על האדם, ברגע שנחווה איתות של סכנה. ההתנהגות היא תגובתו הספונטנית של הגוף כאקט של הגנה עצמית.

הניסיון הקליני מראה שלא הרגשות והרצונות השונים של בני זוג יוצרים בעיות ביחסים, אלא חוסר היכולת או הנכונות לזהות, להגדיר ולהיות אחראי לרגשות ולרצונות, הוא שמוביל לתקשורת בלתי יעילה ומסלים דפוסים בין-אישיים.

הטיפול על פי מודל RER מתבסס על הכרה בקיומם של שני סוגי זיכרון, כפי שהוגדרו ע"י פט לוב (Pat love Neuro-Affective Therapy (NAT)TM (ראה אתר אינטרנט): Explicit memory – זיכרון מודע שאדם זוכר אותו ו – Implicit memory – זיכרון מוטמע בגוף, בלתי מוכר ומודע, אשר מגורה וצף תוך כדי התנסות. כשגירוי מסוים מפעיל את הזיכרון המוטמע, הלא מודע, משתחררת תגובה אוטומטית הקשורה לאותו זיכרון. כאשר ניתן לגעת ולהציף את הזיכרון הלא מודע המוטמע בגוף ולהפכו לזיכרון מודע, מדובר בצעד גדול קדימה. "צריך לראות כדי לרפא" (you cannot heal what you cannot feel). הטיפול מכוון כדי לאפשר הצפת הזיכרון המוטמע בגוף, להכיל אותו בסביבה המוגנת של הטיפול, ולהפכו לזיכרון מודע שניתן להחיותו כדי לעבור התנסות מתקנת.

הסבר: המעגל מתחיל מימין בגירוי אינטראקציונלי מעורר לחץ (stress), כגון מתח יום יומי סביב ילדים, ניקיון, כסף או נוכחות. האינטראקציה מעוררת אצל כל אחד מבני הזוג בנפרד, לחץ תוך- אישי, שאינו מודע ואינו מבוטא ישירות. הלחץ התוך- אישי הופך לאינטראקציה של ויכוח או ריב, שמחד מפחיתה את חוויית הלחץ התוך אישי, אך מאידך מגבירה מתח בין אישי ומערערת את ההומיאוסטאזיס הזוגי סביב עוצמת הכעס המוסכמת בין בני הזוג. למשל כאשר אחד מהם מתחיל לצעוק והשני נבהל ומסתגר, או כששניהם מתחילים לצעוק ומרגישים שמתפתחים התדרדרות ואבדן שליטה. ברגע מסוים כדור השלג הזה ייעצר באמצעות 3 אסטרטגיות אפשריות:

1. פעולות פייסניות שיוצרות אינטימיות מזויפת.
2. הפרדת כוחות וניתוק שעשוי להימשך שעות, ימים או יותר. בד"כ, כעבור זמן מה, אחד   מבני הזוג לא יוכל לשאת זאת ויעבור לפעולות פייסניות.
3. גילוי עצמי ואמפתיה- בני הזוג משוחחים בגילוי לב על רגשותיהם ומה גרם להצפה.

שתי האסטרטגיות הראשונות מובילות לרגיעה זמנית ללא נגיעה בכאב התוך-אישי שהוצף, לכן אירוע דומה נוסף יגרה את אותו כאב.

האסטרטגיה השלישית תוביל לחוויה עצמית טובה, לתחושה של "היות מובן", להגברת האינטימיות ותחושת הביטחון הזוגית.

במקרה שיובא להלן, התכנים שצפו כתוצאה מן הגירוי שבאינטראקציה, היו קשורים דווקא לטראומה גופנית.

אירוע:

האווירה טובה. בני הזוג מושיק ורנה (שמות בדויים) נוסעים לבקר את ההורים בערב שבת. בדרך מטלפנת חברה, ומושיק שומע את רינה אומרת לה: "אין בעיה, את יכולה לקבל את הווידיאו של מושיק למסיבה שלכם." מושיק המום, שומע את סיום השיחה, נמלא זעם וצועק במלוא גרונו: "איך את מעזה, הרי דיברנו על זה ואמרתי לך שאני לא מוסר את הוידיאו שלי לאף אחד, את מטורפת…" רינה אומרת  בשלווה: "לא אמרת בדיוק כך, ובכלל מה אתה צורח כמו משוגע, אתה חולה…", מושיק, בפנים סמוקות מזעם צורח: "את לא תעשי לי את זה, מי את בכלל… למה את מארגנת בשבילי את החיים בניגוד לדעתי?" בהתחלה רינה משיבה לו בצרחות. כשהוא ממשיך לצעוק עליה, ברגע מסוים היא אוטמת את אוזניה בשתי ידיה וצועקת: "אני לא רוצה לשמוע אותך יותר", הוא מרגיש חסר אונים, דחוק לפינה, ומסתגר באופן עויין.

בפגישה הם משחזרים, על פי בקשתי, את הפנומנולוגיה של האירוע לפרטי פרטים, עד הקטנים ביותר וחווים מחדש את הזעם והאימה. "היא מתייחסת אלי כמו אל סמרטוט", הוא אומר, "כאילו בכלל לא אמרתי לא לתת את זה.. אז אמרתי…, למי איכפת… אצלה הכל צריך להיות בדיוק כמו שהיא צריכה כדי להרגיש בסדר." אני חשה בזעם שלו, המבוסס על אי נחת ברורה, אבל בא לביטוי באופן גופני ורגשי חריף ולא פרופורציונלי, בעיקר על רקע ההקשר הנינוח בד"כ של היחסים. אני מרגישה שהוא כמעט נחנק.

אני פונה אליו ואומרת: "אני מבינה שכשאתה מרגיש שלא מתייחסים לבקשתך, אתה מפרש זאת כביטול וזלזול, ומרגיש כמו סמרטוט." הוא מהנהן בראשו, גופו מתוח ומתנועע באי שקט, הוא אומר: "כן, אני אז מרגיש פלישה וממש נחנק." שאלתי איפה בגוף הוא מרגיש את המצב הזה. הוא הצביע על הצוואר, וניכר היה שגם עכשיו הוא מרגיש חנוק. הוא ניסה לשחרר את הצוואר כדי להימנע מחנק.

אני מוסיפה ואומרת: "אני מרגישה שכשמחליטים בשבילך, אתה מרגיש שמבטלים אותך, שממש רומסים אותך ואז אתה מרגיש תחושת חנק ולחץ חזק על הנשימה."

אני מרגישה משהו בגופי, מעין הדהוד, ונותנת לאסוציאציות לעלות. אני שואלת: "האם היכו אותך בילדותך? (לא) האם טבעת בים? (לא). הוא שותק רגע, מבטו מרוכז ומתחיל לספר: "כשהייתי בן 9, אבא שלי לקח אותי לכדורגל, פתאום, בשער, ביציאה מן המשחק, המוני אנשים רמסו אותי, אני נפלתי, ואנשים ממש דרכו עלי. לא יכולתי לנשום, נחנקתי (עושה תנועות של השתנקות עקב עצירת הנשימה)". הוא מהרהר ואומר: "מעניין, במשך שנים לא זכרתי את זה, גם רינה מעולם לא שמעה את הסיפור הזה, פתאום זה צף…(הוא נראה כמי שמספיק לו לדבר על כך)."

חיברתי את הדברים ואמרתי: "אני מבינה, שכשאתה מרגיש כעס על כך שרינה לא מתחשבת ברצונך, אתה מרגיש רמוס כמו סמרטוט. לכך מתחברת תחושת חנק וחוסר אונים ואתה מרגיש מאד מבוהל. באותם רגעים אתה לא רואה את רינה, שאוהבת אותך וטורחת למענך, אלא אתה מרגיש חנוק והצעקה משחררת אותך מאימת החנק. … האם ייתכן שהצעקה באה כדי לשחרר את הנשימה?

הוא מתכנס לתוך עצמו, נראה מהורהר ואומר: "כן, זה נשמע הגיוני."

כמשימה שעליו לבצע בבית, אני מזמינה אותו להיות ער ולזהות, במהלך השבוע, מצבים ביחסים ביניהם, בהם הוא מתחיל להרגיש לחץ בנשימה ובאירועים בהם הוא מרגיש שפלשו לתוכו.

באשר לרינה, אני מרגישה שהיא "מופעלת" (עוצמת את האוזניים ונאטמת) כאשר הוא מרים את קולו. הבנתי שבמצב זה היא לא יכולה לראות אותו ואת כאביו או תלונותיו (הצודקות או לא צודקות) מפסיקה להגיב ומתאבנת. כהכנה לעבודה שלי אתה בפגישה הקרובה, אני מבקשת מיעל להיות ערה לתגובותיה ותחושותיה הגופניות והרגשיות, במצבים בהם הוא מרים את קולו או מביע כעס.

ההליך הטיפולי:

שיקום מענה אמפתי הדדי – ((Reciprocal Empathic Responsiveness – RER

באירוע מובנה, מעין "טיפול בתוך טיפול", כל אחד מבני  הזוג, בתורו, מעמיד את עצמו לרשות בן זוגו ומשמש כזולת עצמי. אחד מבני הזוג יהיה "העצמי שבמרכז", המתבונן וחוקר את עצמו ואילו השני מקבל על עצמו את תפקיד "המאפשר". המטפל משמש בתפקיד "המאמן", המציע הדרכה לשותף "המאפשר" ותומך בו. במקרים אחרים, המטפל עצמו מאפשר את החקירה העצמית, בעוד בן הזוג משמש  "עד נוכח ותומך". במהלך האירוע, "המאפשר" עומד לרשות האחר, (העצמי שבמוקד),כדי לאפשר לו "התקלפות" והתבוננות אישית, סביב תמה שהוגדרה מראש. תהליך זה חוזר מדי פעם במהלך הטיפול, כחלק מן הטיפול, או במסגרת טיפול שמשתמש בעיקר בשיטה זו.

שלבי ההליך הטיפולי:

1. להצטרף לשני בני הזוג – להתחבר עם התקשורת המילולית והלא מילולית של שניהם, ולבנות מרחב מוגן ומאתגר
2. זיהוי מעגל הקונפליקט
3. זיהוי והכרה אמפתית בכאב /חרדה הפנימיים של כל אחד מבני הזוג והגירוי שהציף אותה
4. ניסוח הסוגיה לחקירה המשותפת, כהגדרה מחודשת של הבעיה
5. התגייסות לתפקיד "המאפשר" (זולת עצמי), מעמדה של השאלה ל"עצמי" החוקר את עצמו
6. חקירה משותפת של מצב התודעה בקונפליקט, בתהליך של co-creation
7. משוב והערכה הדדיים

פירוט:

1. להצטרף לשני בני הזוג – להתחבר עם התקשורת המילולית והלא מילולית של שניהם, ולבנות מרחב מוגן ומאתגר במטרה לאפשר רגרסיה זמנית בתוך המפגש, ולאחריו self owning  של רגשות והתנהגויות. תהליך זה כולל:

התכווננות (attunement),

התבוננות (observation),

קבלת הדהוד (getting resonance)

1. זיהוי מעגל הקונפליקט – האירוע מתחיל בתיאור מפורט (מיקרוסקופי) של המריבה בבית, או שלעתים, בתהליך של enactment בתוך המפגש, המטפל צופה באירוע מעין זה בזמן אמת. המטפל מקשיב, בלי להתערב ומשאיל את הסנסורים הרגשיים שלו כדי להכיר מקרוב את החוויה הפנימית של שני האנשים.

1. זיהוי והכרה אמפתית בכאב /חרדה הפנימיים של כל אחד מבני הזוג והגירוי שהציף אותה – אני מחכה עד שארגיש משהו, עד שאחוש בגופי את כאבו של כל אחד מהם בנפרד. עד שלא ארגיש את הכאב, את הצעקה, לא אוכל לפעול. מגיע רגע שבו אני מזהה את חוויית המצוקה ואני יכולה לראות מה גירה אותה. שלב זה כולל:

• הצפת החרדה שהופעלה ע"י האינטראקציה
• חיפוש המקום הגופני בו מרוכזת החרדה
• אמירה אמפתית של המטפל, הכוללת ומזהה את:

הגירוי, החוויה הסובייקטיבית הרגשית/ גופנית/ קוגניטיבית, שצפה בעקבות הגירוי, וההתנהגות האוטומטית המופעלת על ידה, כמנגנון של הגנה עצמי.

• אישור המטופל את תיאורו של המטפל.

1. ניסוח הסוגיה לחקירה המשותפת, כהגדרה מחודשת של הבעיה

ניסוח הסוגיה האישית, הנגזרת מתוך האינטראקציה הנתפסת ונחווית ע"י בני הזוג כקונפליקטואלית, הוא בבחינת הגדרה מחודשת של הבעיה: מדובר במעבר מהאשמת השני, להבנת דפוסי האינטראקציה והגדרת הבעיה במושגים של אחראיות אישית (self owning). הסתכלות חדשה זו פותחת את השער לאינטרוספקציה משותפת על החרדה האישית. הגדרה זו הופכת להיות הסוגיה שבה יעסוק התהליך האינטרוספקטיבי (התבוננות וחקירה פנימית). ההגדרה החדשה מגדירה וממקדת את הבעיה באופן ששני בני הזוג יכולים להסכים לו. היא מנקה את המרחב המשותף מכעסים והאשמות, מכניסה כיוון ותקווה, כשהמטפל מבטיח שהוא לא מעוניין במציאת האשם והצודק, וכי איש אינו צודק או אשם יותר מהאחר.

בהליך הטיפולי עצמו, יש שימוש בתפישה פוסט-מודרנית, שמסייע לבני הזוג להתגבר על אחד הפחדים  הגדולים בקשר הזוגי, דהיינו שניתן להסתכל על סיטואציה אנושית באופן מסוים אחד בלבד. כלומר, אם הם אמפתיים כלפי בני זוגם, אם הם רואים את הפן הסובייקטיבי בתפישתם את האחר כתקף, משמעות הדבר היא הפחתה בתפישתם את עצמם: "אם אני מסכימה עם כך שאתה מרגיש פגוע מכך שסיפרתי לאחותי שאנחנו הולכים לטיפול, משמעות הדבר היא שאני לא בסדר בכך ששיתפתי אותה". אני מוצאת עצמי משתמשת בתפישה קונסטרוקטיבית לא רק  בכך שאני מבנה את מה שאני עומדת לעשות, אלא שאני מנסה להעביר זאת גם למטופל. בני הזוג אכן נרגעים כשהם נוכחים לדעת שהם יכולים לשמור על תפישתם הסובייקטיבית את עצמם ובה בעת לקבל ולתת תוקף לתפישתו הסובייקטיבית של האחר. ניתן לשלב את הרעיון בהליך הטיפולי גם כרציונל וגם כטכניקה. למשל: בנאום שמשמיעים לבני זוג לפני טקס הריפוי ההדדי, אפשר לומר: "ייתכן ששניכם חוששים שמאחר ונראה שיש נקודת מבט נכונה אחת בלבד, אתם נאבקים על הזכות להיות זה שצודק, מפני שאתם מניחים, כמו מרבית האנשים, שהמטפל הזוגי הוא מעין שופט. כיוון שכך, מאד קשה לכם לקבל זה את זו, כי ברגע שאתם מכירים בנקודת המבט של השני, נדמה לכם שאתם מאבדים את תקפותה של הפרספקטיבה שלכם…"

1. התגייסות לתפקיד "המאפשר" (זולת עצמי), מעמדה של השאלה ל"עצמי" החוקר את עצמו – שלב ההתקדשות, ההתגייסות לתפקידי "המאפשר" ו"העצמי שבמוקד". המאפשר נשאל אם הוא מוכן לגייס את עצמו כדי לעזור לבן/בת זוגו להיטיב ולהבין את עצמו בכל הקשור למה שהוגדר בניסוח הסוגיה. המקבל נשאל אם היה רוצה להבין עצמו יותר לעומק ביחס לאותה סוגיה, אשר בוודאי יוצרת כאב וקשיים ביחסים ביניהם,  ולקבל את עזרתו של שותפו לשם כך. כשהמטפל מבקש את רשותם של בני הזוג, נשבר הדפוס המוכר להם, לפיו האחד תמיד רוצה לתקן את האחר או לכפות עליו את רצונו, בעוד האחר מתנגד לכל ביקורת או תיקון. כך מתאפשר עיבוד מרצון של חווייתו הסובייקטיבית של כל בן-זוג בנפרד, כאשר שותפו ו/או המטפל משאילים את עצמם באופן אמפתי לתהליך העיבוד.

1. חקירה משותפת מעמדה של אמפתיה, את כאב הליבה של הזולת

בשלב זה מתקיים התהליך האינטרוספקטיבי בנוכחות ובתמיכת בן הזוג. העצמי שבמוקד מקבל עידוד להציף זיכרונות, תחושות גוף, רגשות ואסוציאציות, הקשורות לסוגיה שהוגדרה. הוא יכול לדבר על כל עניין הקשור לאותו נושא, בפתיחות ובאינטנסיביות רגשית. המטפל עוזר לבן הזוג המאפשר להישאר, ככל האפשר, בעמדה האמפתית (ראה דוגמא להלן). מצב זה של אינטרוספקציה וגילוי-עצמי באווירה אמפתית מוגנת, יוצר חוויית התקשרות וחברות חדשה המשפיעה על התחושה כלפי בן הזוג, כלפי היחסים ובונה עוד נדבך ב"עצמי" של כל אחד מבני הזוג.

1. משוב והערכה הדדיים

בני הזוג מתבקשים לבטא מילות הערכה זה בפני זו: לדוגמה, המקבלת מתבקשת: "אמרי לבעלך מילות הערכה על האופן שבו הוא היה נוכח בשבילך במהלך השיחה." המאפשר מתבקש: אמור לאשתך מילים של הערכה על האופן בו בטאה את עצמה במהלך השיחה.

בדוגמא שלהלן יוצגו השלבים לעיל באמצעות תיאור מקרה מקוצר:

האישה, שרה, בת 56, הבעל, יהודה, בן 60, נשואים זה 34 שנים, הורים לשני ילדים בוגרים. שניהם בעלי מקצועות חופשיים: הוא עוסק בבניה ומרבה בנסיעות לחו"ל בענייני עבודה. היא עו"ד, נוסעת אף היא עקב עיסוקיה. מעגליות הבעיה נראית ככדור שלג: היא בלתי צפויה בעיניו, הוא נוטה להתרחק, היא מרגישה נטושה ומתחילה ללחוץ, הוא מגיב בהימנעות, מסתיר ממנה דברים כדי להימנע מקונפליקטים והיא מגיבה להסתרה ולטשטוש בצורה רגשית מוגזמת. שניהם שחוקים ממשברים תכופים ומתארים מעין פער קבוע בצורך בקרבה. היא תמיד רוצה להיות ביחד ולעשות דברים ביחד והוא נמנע. אך עד מהרה מתברר לי, ששרה, מטבעה, היא אדם הנהנה מאד מעצמו ומעיסוקיו והיא לא זקוקה לו לשם שעשוע או חברה. בהדרגה מתברר שהצורך שלה בקרבה הוא למעשה צורך בהפחתת החרדה שהיא חווה בשל ההימנעויות והטשטושים שלו. היא מחפשת אישור והכרה, שכן היא תמיד מרגישה נחותה ונטושה וכתוצאה מכך זקוקה לאישורים תכופים מאד לנוכחותו, למחויבותו ולאהבתו. היא תמיד מרגישה צורך לרצות ולספק אותו, לקבל אישור לעצמה, לעיתים עד כדי השפלה. הוא, למעשה, רוצה מאוד בקשר. לעיתים קרובות הוא מאוד צריך לדבר ונכנס באופן פתאומי לחדרה כשהיא עובדת. דוגמאות המביעות את צרכי הקשר והתלות שלו, אך כאשר היא זקוקה לו באופן נואש, הוא מגיף את התריסים ונאטם. מעבר לזאת הם מרוצים מתקופות של חברות טובה, מבלים ונוסעים ביחד ובמשך השנים ליוו זה את זה תוך תמיכה בהתפתחות האישית ובקריירות שלהם.

כבר בפגישה הראשונה אני מתחילה להתבונן על הדפוס הזוגי המוצג בחדר, לבנות מעין צילום רנטגן של האנטומיה של המערכת הזוגית (המרכיבים שלה) ופעולתה, מנסה לזהות את החוקיות הפנימית, את הריקוד או התסריט הקבועים, החוזרים ומתרחשים בין בני הזוג. אני מנסה להבין מהי הפונקציה, מהו ייעודו של אותו תסריט אינטראקטיבי נוקשה, בהקשר של איזון המערכת הזוגית. אני מחפשת דבר מה, איזה קוד סמוי, שיסביר לי איך מתארגנת המערכת באופן כזה שהם לא יכולים להשתחרר זה בנוכחות זו ולהניח לאהבתם לזרום בביטחון. הסתכלות זו היא ייחודית לחשיבה המערכתית.

הפגישה:

זיהוי מעגל הקונפליקט – נכנסים לחדר, שרה מאד מתוחה, יהודה שפוף וזועם. "שוב הייתה התפרצות חסרת מעצורים של שרה, היא ממש משוגעת," הוא אומר. אני מתבוננת במבט שואל, מחכה לשמוע מה התרחש.

יהודה: "אני מרגיש רע מאד, יש לי כיווץ בחזה, וחולשה בידיים ממש כמו לפני התקף לב. כשזה מתחיל אני אומר לעצמי, נו שזה ייגמר כבר, שוב אני לא אישן בלילה, אני ממש לא יכול, אני חושב לעצמי, מה יהיה, הרי מחר יש לי יום עבודה".

זיהוי והכרה אמפתית בכאב /החרדה הפנימית של בני הזוג, והגירוי שהציף אותה

אני אומרת לו: "אני רואה את הקושי שלך לעמוד במצבים שבהם אתה חש מותקף ואת הסבל שאתה חווה. אתה ממש לא יכול לסבול את ההרגשה שמתקיפים אותך".

יהודה מהנהן בראש:  "בדיוק כך".

ניסוח הסוגיה לחקירה המשותפת, כהגדרה מחודשת של הבעיה – אני שואלת את יהודה אם היה רוצה להבין טוב יותר את הכאב הקיצוני שהוא חווה כאשר שרה מתפרצת, כאב שלא מאפשר לו להגיב כפי שהיה רוצה. אני מוסיפה שעל ההתפרצויות של שרה נדבר בפעם אחרת, כאשר נתמקד בה. יהודה נרגע כשהוא מבין שההתמקדות בו אין משמעותה שהוא האשם, או שמשחררים אותה מאחריות, אלא שניתנת לו אפשרות לדבר על עצמו.

התגייסות לתפקיד "המאפשר" (זולת עצמי), מעמדה של השאלה ל"עצמי" החוקר את עצמו

אני שואלת את יהודה: "האם אתה רוצה ששרה תעזור לך ותעמוד לרשותך, כדי שתוכל להבין יותר טוב את הקושי לעמוד במצבים שבהם אתה חש מותקף, כדי שלא תסבול כ"כ?"

יהודה מהנהן.

אני פונה לשרה ושואלת אותה: "האם את רוצה לעזור ליהודה להבין את עצמו טוב יותר בכל הקשור לנושא הזה? האם את מוכנה להעמיד את עצמך לרשותו, כדי שיוכל להבין את עצמו ולעזור לעצמו בנקודה זו?" אני רואה אותה נבוכה ומוסיפה: "אני אעזור לך בכך". דבריי מרגיעים אותה והיא עונה, "כן אני רוצה".

חקירה משותפת של מצב התודעה בקונפליקט, בתהליך של co-creation

אני פונה אליה: "דברי אליו, שאלי אותו שאלות ועזרי לו להבין את הקושי".

מיכל שואלת: "מה אתה חושב שעלול לקרות במצבים כאלה, כשאני עושה התקפה?"

יהודה אומר: "יכול להתרחש פיצוץ בחיי הנישואין. אני גם פוחד שלא אוכל לתפקד, אני מרגיש את זה כאלימות, כי אני לא מגיב לזה. אני לא מרגיש שאני עושה משהו שבגללו מגיע לי יחס אלים כזה".

שרה מתנשמת עמוקות, מרגישה מצוקה. אני מסתכלת עליה ברכות ואומרת לה שהיא עושה את זה מצויין ויכולה להמשיך.

שרה: "אתה חושב שזה יוביל לפיצוץ היחסים?"

יהודה: "אני לא רוצה לחיות במתח כזה. אני ארצה לעזוב".

שרה נוקטת ריחוק רגשי מתוך עמדה אכפתית. "ואז אתה רוצה לעזוב…"

יהודה: "אבל אני חושש שהיא משתגעת וכמישהו נמצא בצרה לא עוזבים אותו".

שרה: (שקט במשך מספר שניות) "ומה התחושה ברגעים האלה?"

יהודה: "של בית סוהר, ואני רוצה לברוח כל הזמן".

שרה: "מה אפשר לעשות?"

אני מרגישה ששרה שוב מתוחה, יוצאת מן העמדה האמפטית, מתחילה לחפש פתרונות והדבר עלול לקטוע את העמדה האינטרוספקטיבית של יהודה.

אני אומרת לה: "עזרי לו להבין את עצמו טוב יותר, עזרי לו להבין את הסבל שהוא חווה כשהוא מותקף".

שרה נרגעת ומתרווחת על הכיסא. "יש לך מחשבות על הסיבה לכך?"

יהודה: "אולי אבא שלי היה מעניש אותי ורודף אותנו." הוא שותק, מהורהר.

שרה: "יש לך אסוציאציות נוספות?"

יהודה: "…לאבא שלי היה אלמנט של דומיננטיות, לא שהיה מרביץ, אבל היה אומר (בקול רודני), לא תצא עד שתעשה שעורים, אחי דוד היה ממש בהיסטריה (קולו נחנק מדמעות). אני הייתי ממש מוכן להכות את אבא ברגעים אלו. אבל הנטייה שלי היא לא כ"כ להתפרץ בחזרה, אלא לנתק מגע".

שרה (כנראה בשל בהלה מן הביטוי הרגשי), יוצאת מן העמדה האמפתית ומתחילה לדבר בטון מנתח. היא אומרת: "אני רואה חשש מפני ההתפרצות האלימה של עצמך".

יהודה מגיב מיד בכעס להערה שלה: "אני לא רוצה לחיות במערכת כזו".

שרה מתכווצת ומתקשה להמשיך.

אני שואלת אותו אם הוא מסכים שאדבר עם שרה והוא יקשיב. הוא מאשר ומתרווח בכסא. אני שואלת אותה: "מה את מבינה עד כה"?

שרה אומרת בקול רך מאוד ואמפתי: "אני מזהה את הילד הקטן, שהיה לו אבא מאוד מחמיר, כמו איזה טיפוס גרמני מהשואה…" אני מעודדת את שרה להמשיך לעזור ליהודה להבין את עצמו.

שרה שואלת איזה זיכרונות יש לו.

יהודה עונה שאינו זוכר פרטים, אבל לפתע נזכר ואומר: "אני זוכר שהוא רב עם אימא. פתאום הוא תפס בידי ואמר לי, בוא נזוז מפה, בוא נעזוב את הבית. אני הייתי מאד מבוהל  וניסיתי לפשר ביניהם." הוא מהרהר מעט ומוסיף, "היה לי ברור שאני חשוב לו." אחרי שתיקה קלה שרה שואלת: "יש לך זיכרונות נוספים?"

יהודה מספר: "בבית ספגנו מערכת ערכים לא חברתית. חברים זה לא טוב, לא חשוב ואי אפשר לסמוך על איש. לא היו להם מיומנויות חברתיות. ואז הגעתי לחברת הילדים. הייתי כזה רזה ולא אבדאי, וקבוצת ילדים התעללה בי. לא היו לי כל כישורים, לא יכולתי להגן על עצמי וההורים לא ידעו מה לעשות. הילדים צחקו עליי והשפילו אותי ולבסוף לא הייתה ברירה, אלא להעביר אותי כתה" (מספר זאת בכאב גדול ובדמעות).

אחרי מספר דקות של שתיקה שאלתי אותו אם היה רוצה להמשיך או מספיק לו כרגע, הוא אמר שמספיק לו.

משוב והערכה הדדיים

ביקשתי מיהודה שיעריך את האופן שבו עזרה לו שרה. יהודה אמר: "את שאלת אותי שאלות שעוררו אותי לחשוב ולהיזכר. אולי גם את מבינה יותר עכשיו. היית אמפתית, ראיתי שאיכפת לך, ראיתי שהיו לך דמעות בעיניים ואולי הדבר עזר לי להיפתח."

ביקשתי משרה שתיתן לו משוב על האופן בו עבד עם עצמו. שרה אמרה: "מאוד ריגש אותי הקטע הזה, ראיתי את היכולת שלך לזכור את הסיפורים ולהביא אותם לחדר הזה. הדבר יעזור לי וגם לך להבין ולהתמודד בעתיד. התרגשתי מן היכולת שלך להיות פתוח ולדבר על נקודות קושי, מעולם, במשך 30 השנים שלנו ביחד, לא שמעתי אותך כך. היכולת שלך לפתוח את הדברים, פתחה את היכולת שלי לאהוב אותך. לא רחמים, אלא דמעות של שמחה יש לי. אני מעריכה את האומץ שלך, אני יודעת שאתה חושש, אבל השקעת. אני רואה את האור שלך, זו מתנה" (בוכה).

תהליך החקירה סביב הסוגיה שבמוקד, הנגזרת מן האינטראקציה השלילית, יכול להתבצע בעיקר ע"י בן/בת הזוג, תוך שהמטפל מאפשר ומווסת, או בעיקר ע"י המטפל, בנוכחות בני הזוג הקשובים באופן אמפתי, או באופן משולב.

סיכום: ההליך "שיקום מענה אמפטי הדדי" (RER) מתייחס לצורך הראשוני של כל אדם ביחסיו עם הדמויות המטפלות (care-takers), לשם התפתחות העצמי ולפיתוחו של וויסות עצמי. ההליך שתואר  לעיל נועד לאפשר התנסות משקמת לשני בני הזוג. עבור בן הזוג בתפקיד "המאפשר", היא מקדמת תהליך של נפרדות עצמית בתוך הקשר (מעבר מתלות ילדית לתלות בוגרת), כך ה"מאפשר" יכול להמשיך להרגיש את עצמו שייך ובטוח, משום שהוא נותן לאחר דבר שהאחר זקוק לו. בן הזוג הנמצא בעמדת "העצמי המקבל", שבמוקד המפגש,  הופך בטוח יותר כיוון שקיבל חוויית זולת עצמי טובה, באמצעות ההשתקפות. הוא חווה אמפתיה, הבנה, ולידציה והכלה.  כך נוצרת חווית attachment בריאה נוספת עבור שניהם. לאורך הטיפול, המטפל יחזור, מדי פגישה או מדי פעם, על הליך זה, כשבני הזוג משמשים בתפקידי "המאפשר" ו"העצמי שבמוקד" לסירוגין. עם הזמן, לומדים בני הזוג לאמץ הליך זה כסגנון תקשורת טבעי ביניהם במצבי קונפליקט.

מקורות

איוניר שרה (2002) האמפתיה כשביל ל"מקומו" של הזולת. פרק בספר: פרקי אמהות – נשים ישראליות מגיבות ל"פרקי אבות", (בעריכת יעל משאלי). הוצאת ידיעות אחרונות.

נוי פנחס (מרץ 1995) מהו העצמי של פסיכולוגיית העצמי? סקירה היסטורית (1) שיחות, 9:2

נוי פנחס (יוני 1995) מהו העצמי של פסיכולוגיית העצמי? (2) שיחות, 9:2

קולקה רענן (1995) המוח של הפסיכואנליסט – מהקשבה לאינטרפטציה: האם פסיכואנליזה מתפתחת מאינדיבידואליות לסובייקטיביות? שיחות (יוני 9:3)

Fisch, J. M. (1994). The self in psychotherapy. Israel Journal of Psychiatry.  31(2): 71-77.

Iwanir S. & Ayal H., (1991) Mid-life divorce initiation: From crisis to developmental transition. Contemporary Family Therapy 13(6) December

Kershaw, C. J. (Ed.) (1992). The couple’s hypnotic dance – Creating Ericksonian strategies in marital therapy. New York: Brunner/Mazel.

Kohut, H. (1984). How does analysis cure? Goldberg, A. & Stepansky, P. (Eds.). Chicago: University of Chicago Press.

Kohut, H. (1959) Introspection, empathy and psychoanalysis. Journal of American Psychoanalytic Association, 7:459-483.

Kohut, H. (1977) The restoration of the self. New York: International Universities Press.

Kohut, H. (1979)Four basic concepts in self-psychology. In: Ornstein, P. H. (Ed.) (1991) The search for the self, Vol. 4. International Universities Press.

Kohut, H. (1982) Introspection, empathy and the semi-circle of mental health. International Journal of Psychoanalysis, 63:395-408

Kohut, H. (1984). How does analysis cure?   Goldberg, A. & Stepansky, P. (Eds.) Chicago: University of Chicago Press.

Kulka, R., (1997) Quantum Selfhood: Commentaries on paper by Beebe, Lachman and Jaffe, Psychoanalytic Dialogue 7(2). 183-188

Rubinstein Nabbaro, N. & Ivanir, S. (2006) Using Maps and Visions in Family Therapy with Remarriage (ch. 16) in: When Marriage Fail: Systemic Family Therapy Interventions and Issues. Ed’s: C.A. Everett & R.E. Lee. Haworth Press: New York

Stern, D. (1985) The interpersonal world of the infant. New York: Basic Books.