להיות מטפל זוגי – אמונות, ועקרונות פעולה – מודל אינטגרטיבי ממוקד רגש בטיפול זוגי
ד"ר שרה איוניר*
מבוסס על הרצאה ביום עיון ב – 9.11.07 מטעם האגודה הישראלית לטיפול ממוקד
תקציר:
המאמר מציג מספר אמונות לגבי זוגיות כבסיס לטיפול זוגי: שנישואים מסמנים מעגל אמוציונאלי פסיכולוגי ראשוני והם מחליפים את המעגל האמוציונאלי הביולוגי שבמשפחת המוצא; שנישואים מבטאים את הרצון של האדם לרפא את עצמו מפגיעות העבר ולהביא עצמו לשלימותו; שנישואים הינם אירוע מכונן במישור האישי, במישור החברתי/ תרבותי, ובמישור הקוסמי לפיכך הצרכים הפיזיים, צרכי בטחון ותמיכה (attachment needs), צרכים חברתיים וצרכים רוחניים – כולם צריכים לקבל מענה בקשר הנישואים.
המאמר מציג 5 עקרונות פעולה המאפיינים את גישתי הטיפולית: נוכחות מליאה ומכוונת ברגע הווה באמצעות הכלי של מיינדפולנס (mindfulness ); עמדת המטפל – התנסות מקרוב (experience near approach ) לעומת פרשנות ממרחק ( experience distant interpretation); עיקרון האורגאניות – הכרה בשלמות ובאיחוד של היחיד הזוג והסביבה ובכוחות הריפוי הטבועים בהם; מוקד ההתבוננות של המטפל הוא מרחב הביניים בין בני הזוג; אינטראקציות קונפליקטואליות גלויות או סמויות נתפסות כרגעי צומת להתבוננות ושינוי תוך-אישי ובין-אישי.
מבוא – עזר כנגדו מן הצלע:
כשאלוהים ברא את האדם, בשלב הראשון ברא אותו כיצור דו-מיני. "ויאמר אלוהים, נעשה אדם בצלמינו וכדמותינו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרומש על הארץ, ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". ומדרש אגדה אומר שנבראו שני פרצופים בבריאה הראשונה ואחר כך חלקם. "ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". כלאמר עבור התפקיד הביולוגי, יכלו להתקיים בגוף אחד, זכר ונקבה.
האלוהים אהב את האדם בעל שני הראשים ויצר עבורם את גן עדן, והנהרות, ועם תום מעשה הבריאה, מזמין אלוהים את האדם לסיור בגנו. " ויצו ה' אלוהים על האדם לאמור מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב/ט"ז). וגם "כי ביום אכלכם ממני והייתם כאלוהים".
אלוהים מציע לאדם את האופציה של חיים עם תודעה, האפשרות לדעת את עצמו ולדעת את מותו ולהבחין בין טוב ורע. אם לא כך לא היה יוצר כלל את עץ החיים, ולא היה מפנה את תשומת ליבו של האדם לכך. הונחו לפניו הציות או התודעה. עניין זה מטשטש את ההבחנה החדה בין אדם לאלוהים, בין הביולוגי למופשט, בין הנמוך הארצי לגבוה הרוחני. זהו אתגר של ממש לאדם. האדם הדו-מיני יכול לספק את התפקיד הבייולוגי, אך האם הוא יכול לספק את האפשרות, הפוטנציאל של הרוחני? כנראה שלא, ואמנם מיד בהמשך אותו סיור, עובר הכתוב באופן מוזר ביותר לעניין אחר לגמרי ואומר: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו. וייצר ה' אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה שם ייקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה, ולעוף השמים ולחית השדה, ולאדם לא מצא עזר כנגד. ויפל ה' תרדמה על האדם, ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתיה, וייבן ה' אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם, לאשה (כנראה הניסיון הראשון לשיבוט באדם). ויביאה אל האדם. ויאמר האדם: זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה. לפני כן בתפקידם הביאולוגי הם נקראו זכר ונקבה, עכשיו לקראת האופציה הרוחנית, הם נקראים איש ואשה.
כידוע האדם, באמצעות אופייה המרדני והסקרני וגם החברתי (האזינה לשמועות) של האשה, טועם מעץ הדעת והחוויה כנראה כחווית LSD או משהו דומה, והוא צולל למצב תודעה שלא היה ידוע לו עד אז, ומבין שהוא ערום, ומתבייש. בהמשך מתברר שהגירוש מגן עדן כלל אינו עונש כפי שרגילים לאיים עלינו כשאיננו מצייתים, אלא אלוהים נבהל ואמר לעצמו: "הן האדם היה כאחד ממנו (היצורים השמימיים) לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים (שלא נאסר עליו) ואכל וחי לעולם (יצור אי-מורטאלי). וישלחהו לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" הוא שולח אותו מצוייד באפשרות של חיים עם תודעה, לתוך הגשמיות הארצית כדי לחפש שם, בעבודה קשה את הרוחני.
האדם הדו מיני היה צריך את העזר כנגדו, מחוץ לו, מן האחר/ת העומד מנגד ומשקף אותו כדי שיוכל באמצעות המתבונן לזקק את קיומו הנפשי והרוחני. האדם הסימביוטי, בעל שני הראשים, מועד לתסכול נצחי כיון שבחוסר יכולתו להיות מופרד כלומר לעמוד מול, ממקום אמפאתי אך ניטראלי, אינו יכול לממש את הפוטנציאל האלוהי הטמון בו.
במומנט הפירוד הגופני בין האדם לאשה, נוצר הפרדוקס של הזוגיות: מצד אחד החוויה המוקדמת של היותם אחד מנציחה את הכמיהה לה הם נדונים לנצח להשתוקק זו לזה וזה לזו כדי לחזור לאיחודם. אנו חווים כמיהה זו כריקנות ומשתוקקים למלא אותה באמצעות השני – באהבה. הצד השני של הפרדוקס, הוא הכמיהה להחזיר לעצמנו את שלמותנו מתוך עצמנו, מתוך האוטונומיה שלנו. לגדל מבפנים את החלקים האבודים שנקטעו מאתנו. רק כשגופותיהם מופרדים ומתגבשת מבפנים תחושת שלימות, יכולים הם לעמוד זה מול זה, להיות זה לזה "עזר כנגדו", מולו. בתהליך זה תוך השתקפות באחר העומד מנגד מתפתח העצמי ובוקעת התודעה. (consciousness) בשלב מאוחר יותר בחיים כאשר הכמיהה להידבקות תהיה משוחררת מן הצורך הקמאי להשלים עצמי באמצעות החיבור, יוכל להתקיים סוף סוף החיבור והדבקות הפעם במישור הרוחני, כדי להיות כמו האלוהים. כפי שנאמר: בספרו של משה אידל: קבלה – היבטים חדשים. "הוצרכו חז"ל לאמר כי בהתחבר האדם עם אשתו ומחשבתו נדבקת בעליונים הרי אותה מחשבה מושכת האור העליון למטה והיא שורה על אותה טיפה. המחשבה בה נקשרת לעליונים והיא מושכת האור הבהיר למטה. מעשה זה יש בו לכונן חוליה שבורה בין העולמות העליונים לתחתונים".
אפלטון בספרו "המשתה" מחדד מרכיב זה. אף הוא טוען שבעבר היצור האנושי היה בעל איברים זכריים ונקביים, בעל ראש אחד ושני קלסתרי פנים. אך היצור הזה היה כה חזק, שהאלים היו מאויימים ע"י כוחו הפיזי ועזות מצחו והחליטו להעניש אותו ולפצל אותם לשניים וכך להחליש את כוחם. ומאז כל אחד מן החלקים מחפש כל חייו את החצי השני כדי להתאחד ולחזור לשלימותו.
על בסיס הבנת הייעוד הביולוגי, נפשי ורוחני שמצוי בחיבור בין איש לאשה, כנקודת מוצא לעבודתי כמטפלת זוגית, פיתחתי כמה אמונות המכוונות אותי ואת פעולותיי, מול הזוגות שבאים לשוחח איתי:
אמונה ראשונה: שנישואים מסמנים מעגל אמוציונאלי פסיכולוגי ראשוני (פרימרי), הם מחליפים את המעגל האמוציונאלי הביולוגי שבמשפחת המוצא. לפיכך התנהגויות ורגשות אצל היחיד, מתקיימים ומקבלים את משמעותם בהקשר של הקשר ((bond הזוגי ויש להם השפעת גומלין עם הנישואים. הנישואים אינם יכולים להתקיים ב – 10 או 50 אחוז, זוהי הוויה טוטאלית, כפי שלהיוולד במשפחה ביולוגית מתקיים ב 100 אחוז של הווייתו של אדם. וכשזה אינו מתקיים, כלומר כאשר החיים הנפשיים הזוגיים הינם גורם זניח בהווייתו של אדם, הוא עלול לסבול תחושות כאב וחסך או ריקנות ושיממון בהקשר הזוגי. מניסיוני אני רואה, שאם הנישואים לא הצליחו להחליף את המשפחה הראשונה, ולהפוך לגורם מכונן בחוויית ההתקשרות (attachment) הבטוחה – ספק אם יצליחו להוות את כור ההיתוך הנדרש להמשך ההתפתחות של האדם המבוגר. עבורי הפסוק: "על כן יעזוב איש אביו ואימו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – (בראשית, ב' /כ"ב), הוא משפט מפתח להבנת הנישואים כתנאי להמשך מעשה הבריאה.
האמונה השנייה, שנישואים מבטאים את הרצון של האדם לרפא את עצמו מפגיעות העבר, ולהביא עצמו לשלמותו. הוא חולם לפגוש מישהו בדיוק כמוהו, "התאום הרוחני שלו", שיקבל אותו בדיוק כפי שהוא, שאיתו אף פעם לא יהיו שום חיכוכים. אבל במציאות תמיד הוא מוצא את ה"עזר כנגדו". זה שעומד מנגד ומצביע על חסרונותיו וחולשותיו. אם זכה – זה יהיה עזר אם לא זכה – זה יהיה גיהינום. האם יש עוד מישהו בעולם, מלבד בני זוגנו, שיכול להצביע בדיוק מפורט כ"כ על כל חולשותינו?
ההזדמנות השנייה שניתנה לאדם אחרי המשפחה הביולוגית, כדי לצמוח ולשגשג, הפעם במסגרת הנישואים והמשפחה החדשה שהקים, שונה מן ההזדמנות הראשונה במשפחת המוצא כי היא מציעה גדילה בתנאים של אחריות שוויונית, בשונה מן העמדה ההירארכית שמאפיינת משפחת מוצא, שם תמיד אני ילד ומישהו אחר הוא ההורה והוא תמיד אמור לקחת את האחריות.
האמונה השלישית שלי אומרת שנישואים הינם אירוע מכונן במישור האישי, במישור החברתי/ תרבותי, ובמישור הקוסמי, לפיכך הצרכים הפיזיים, צרכי בטחון ותמיכה (attachment needs), צרכים חברתיים וצרכים רוחניים – כולם צריכים לקבל מענה בקשר הנישואים.
לאורך ההיסטוריה רוב התרבויות ביקשו למסד את הנישואים נוכח עם ועדה, כלומר לקבל הכרה חברתית. רוב החברות ביקשו גם ל"קדש את הנישואים" כלומר לקבל הכרה של גורם קוסמי. הכל על פי אמונותיהם ודתם. כפי שנאמר בתלמוד ירושלמי ש "אי אפשר לאיש בלא אשה ולאשה בלא איש ואי אפשר לשניהם בלא שכינה" (ירושלמי, ברכות הלכה ט').
נובע מתפיסה זו, שלנישואים יש גם תפקיד לא רק בתיקון אישי במובן הפסיכולוגי אלא גם ב"תיקון עולם" במובן הקבלי.
לאדם יש צרכים פיזיים, צרכי בטחון ותמיכה (attachment needs) וצרכים רוחניים. כולם צריכים לקבל מענה בקשר הנישואים. אם צרכים רגשיים מתייחסים להיבט הפנימי של היחסים, שבינו לבינה, צרכים רוחניים מתייחסים לדחף הטבעי של האדם להגשמת עצמו ולהביא את ייעודו וייחודו לכלל שלימות בעולם. זה טבעי שאנשים נשואים ישתוקקו שנישואיהם ישמשו כ"סנגה". זה המושג הבודהיסטי המציין את הקהילה של הנזירים, שפועלים על פי אותם ערכים, ותומכים אחד בשני במסע משותף, וחולקים יחד חזון למען מטרות משותפות: למשל המשכיות ערכית של הדורות הבאים, יצירה משותפת, תרומה חברתית וכד'. חסך בהכרה ומימוש של צרכים אלו במסגרת הנישואים, נחווה לעיתים קרובות מאד, כסבל רב מאד, בפרט בשלבים מאוחרים יותר של החיים. אנשים מביעים מצוקה מהיעדר שותפות ערכית ורוחנית, לא פחות ממצוקה מחסך בצרכים הקיומיים הפסיכולוגיים.
לאור כל זאת, בעיה בנישואים תהיה כאשר קיים ליקוי בהתנהלות הזוגית, ואינה מצליחה לשמש כמרחב הביניים לאותה גדילה. הטיפול לפיכך ישאף ליצור את התנאים ולהסיר את החסמים בדרך למימושה.
עקרונות מנחים בעבודה:
- נוכחות מליאה ומכוונת ברגע הווה באמצעות הכלי של mindfulness –
על פי הבודהיזם, Right mindfulness הוא אחד משמונה הצעדים בדרך לשחרור מן הסבל אל ההארה. זהו גורם מנטלי שמאפשר לנו לזכור ולכוון את תשומת הלב שלנו על מה שמועיל ומהנה. mindfulness חשוב מאד למדיטציה, כי באמצעותו אנחנו יכולים לכוון את מלוא תשומת הלב, למה שעוזר לריכוז עמוק, למשל לנשימה, או לנושא מרכזי כמו: "אהבה וחמלה".(Chodron 1990).
mindfulness –"שימת הלב", הוא גם התרגול של עיקרון ההוויה – "להיות ברגע" (being in the moment). להיות מכוון עם מלוא תשומת הלב למה שקורה כאן ועכשיו בתוכנו וסביבתנו בהתנסות נוכחת, באופן בלתי שיפוטי וללא פרשנות. תרגול כזה עוזר למוח להיות צלול וקשוב (.(attentive
בטיפול – המטפל מביא עצמו למצב תודעה בו ניתן להעביר קשב פנימה ולצפות באירוע פנימי או חיצוני בזמן הווה ללא העדפה ושיפוט. זהו ה – observing ego בפעולה. זה אומר להפנות קשב למטופל עם הרבה יותר מאשר הפונקציה הקוגניטיבית. המטפל מודע למה שקורה אצל המטופל דקה אחר דקה לאורך הפגישה. להיות קשוב לא רק לתכן הסיפור של המטופל, אלא גם לרגשותיו, אמונותיו, לקצב שלו, דחפים, תחושות, שינויים במתח השרירי, טיקים, רמת אנרגיה, וכד'. מיינדפולנס כולל גם קשב של המטפל לעצמו: מה מרגש אותו, מה מעורר דחייה, הפנוט, משיכה, איזה דימויים צפים, מה זה אומר על המטופלים, מה עליך. זוהי נקודת מוצא לחקירה פנומנולוגית היורדת לפרטים שאינם מופיעים בגוף הסיפור הרשמי כדי לבנות בבהירות את תמונת האינטראקציה הזוגית.
מיינדפולנס עוזר לקיים את החקירה המיקרוסקופית, מעמדה ניטראלית, ללא שיפוט וביקורת ובכך מתאפשרת דקונסטרוקציה של מבנים מופנמים, המשתמרים בד"כ ע"י עמדות והתנהגויות שמתחזקות סימפטומים.
היבט זה תומך ביכולת להביא את המטופל למקום בו הוא פועל ולא רק מופעל, וללקיחת אחריות על האינטראקציה ותוצאותיה. הוא נפגש עם העיקרון של לקיחת בעלות (self owning) על רגשות ופעולות. אני נוהגת לעיתים בעת מריבה שיוצאת משליטה, לשאול כל אחד מבני הזוג, איזה תוצאה ירצה לראות בעוד 10 דקות של שיחה.
דוגמא:
זוג רב מאד, פוגעים אחד בשני ואינם מתקדמים לשום כיוון.
אני: (לפתע פונה לכל אחד מבני הזוג): איזו תוצאה תרצה שתהיה לשיחה הזו עבורך?
אשה: שהוא יבין אותי יותר טוב
בעל: שהיא תסכים איתי
אני: אני מבינה שאת רוצה כתוצאה מן השיחה להרגיש מובנת יותר, ואתה רוצה כתוצאה מן השיחה לגרום לה להסכים איתך (שפה של self awning).
שניהם נרגעים ומאשרים
אני: איזו תוצאה הייתם רוצים שתהיה לשיחה על היחסים שלכם?
אשה: שנוכל לנהל שיחה ברוגע, ולהקשיב זה לזו
בעל: שנהיה קרובים יותר.
אני: אז שניכם רוצים להיות מסוגלים ליהנות משיחה אישית שקטה, ואז תוכלו להרגיש קרובים יותר.
שניהם מהנהנים ומאשרים.
(שאלתי אותם, "למה זה חשוב", כדי להכניס מוטיבציה ערכית לשינוי.)
שניהם אמרו שזה מוביל לאיכות חיים טובה יותר, וגם רוצים לתת דוגמא לילדיהם.
אני פונה לכל אחד מהם בנפרד: איך תרצי/תרצה לנהל את המשך השיחה, כדי שהיא תוביל למטרות שלך (דיבור סוגסטיבי – "איך תרצי", הנחת המוצא המבוססת עכשיו, שהיא תרצה.)
אשה: אני אקשיב למה שהוא אומר, ולא אתפרץ. גם אם משהו לא ימצא חן בעיני, אחכה לתורי, ואולי תוך כדי הקשבה זה יימס בעצמו.
בעל: אני אשתדל לא להיות עוקצני וציני.
אני: OK על מה אתם רוצים לדבר עכשיו?
- עמדת המטפל – התנסות מקרוב (experience near approach ) לעומת פרשנות ממרחק ( experience distant interpretation)
אילו שתי עמדות טיפוליות מרכזיות בפסיכותרפיה, עמדה אמפתית מול עמדה פרשנית (זה אינו אומר שהמטפל המפרש אינו אמפתי). בעמדה הטיפולית שלי אני שייכת יותר לזרם של התנסות מקרבה (experience near approach ) לעומת פרשנות ממרחק (experience distant interpretation). אני בהחלט מושפעת מקוהוט וממשיכיו בפסיכולוגיה של העצמי, ששאפו לטפח את הקרבה המירבית של המטפל או החוקר לאדם הנצפה כדי לחקור באופן המדוייק ביותר את החווייה הסובייקטיבית שלו. זהו הניסיון לממש את ההישג הכמעט בלתי אפשרי אך החשוב כ"כ, לגעת בסוביקטיבי "ממרחק אפס", תוך כדי הישארות בעמדה אובייקטיבית וניטרלית כלפיו. הכלי המרכזי בעבודה זו הוא האפשרות להיות בפוזיציה של אמפתיה. רענן קולקא קורא לכך, להיות בעמדה נפשית של השאלה (lended self. (קולקה 1995). המטפל משאיל את עצמו ורגשותיו (את האפקט שלו) כדי לדעת את המתרחש בעצמיותו של המטופל על מנת לאפשר לה להתרחש ולהתהוות דרכו.
עמדה זו שונה מן העמדה הטיפולית הפרשנית, המקובלת יותר בין הגישות הפסיכודינאמיות.
למשל אשה שנוהגת באופן כפייתי לצעוק ולקלל כאשר בעלה פונה אליה בבקשה או שאלה. גישה פרשנית תוכל לראות בכך, קבעון בשלב מוקדם בשלבי ההתפתחות, שיצרה קושי בשליטה עצמית וכד'. עמדת חוויה מקרבה, תתאר את הפנומנולוגיה של התסריט הפנימי המגורה ע"י גירוי סביבתי, למשל כך: כאשר האשה חווה לחץ ישיר או עקיף מצד בעלה, היא מוצפת חרדה, קיים קושי בנשימה, נוצר לחץ על החזה ומשתלטת עליה תחושה של התכווצות. הצרחות ושחרור כל אחזקה ושליטה, משחררים מהר את הלחץ. בצורה זו היא מחזירה לעצמה תחושת עצמה, מה שעוזר לה לארגן את עצמה ולהתעשת. כמובן שאין בהסבר זה אישור או איסור כלפי הפעולה עצמה. עיבוד זה מתייחס להתנסות הגופנית רגשית, הסובייקטיבית של האשה בזמן הצפת המתח, ולטכניקה שבה היא משתמשת כדי להירגע.
כשאני מתבוננת מקרוב, מעמדה של near experience, במריבה זוגית, אני רואה זאת כבדיקת רנטגןMRI/ המשקיפה לתוך המרחב הפנימי ומגלה חסם או צלקת אצל כל אחד מבני הזוג. כאב הנגיעה בצלקת זו מגורה ע"י האינטראקציה, ובעצם זה נותן הזדמנות לחשיפה וריפוי. בזוגיות טעונה, הצלקת של האחד, לעיתים קרובות היא מקור הגירוי לצלקת של השני, ולפיכך הם אינם מצליחים לרפא זאת אחד לשני. למשל: אם הצלקת שלה קשורה בפחד נטישה, יתכן שכדי להירגע היא תרצה בכל רגע לדעת היכן הוא ומה הוא מרגיש, ותתקשר אליו עשרות פעמים ביום. ואם הצלקת שלו קשורה עם פחד מאי הכרה, והוא אינו יכול לשאת ביקורת והאשמה. לפיכך בכל פעם שהיא תתלונן שאיננה יכולה למצוא אותו, הוא, כדי להרגיע את הלחץ שזה מעורר בו, הוא יתפרץ, יצעק עליה ויסגור את הטלפון לכמה שעות.
- עיקרון האורגאניות – הכרה בשלמות ובאיחוד של היחיד הזוג והסביבה ובכוחות הריפוי הטבועים בה.
העיקרון הבא רואה את האדם כשייך למערכת האורגאנית. זה אומר שהאדם הינו יצור חי, ובבסיס של כל יצור חי, יהא זה צמח, חיה או אדם, ישנה השאיפה לגדילה והמשכיות. קיימות בו מערכות ריפוי טבעיות, הכוללות את התלות הדדית הבריאה והבלתי פוסקת עם סביבתו. אם ענף של העץ נפגע, העץ ישלים את עצמו במקום אחר. אם היד נפצעת, הפצע יגליד בתהליך טבעי בו התאים יבנו עצמם, במידה ויקבל את התנאים ההיגייניים והמזינים המתאימים. כך גם נפש האדם, כאשר היא מקבלת את התנאים החיוניים לבריאותה: אהבה, שייכות, בטחון, נוכחות, מרחב אישי ואתגרים, הנפש תתפתח על פי הפוטנציאל שלה. התרפיסט צריך לבטוח בתהליך טבעי זה. "בצד הידע בתיאוריות ואינטרפטציות, עליו להיות מומחה איך לגרות את החומרים הנכונים, ולשחרר חסמים, כדי שהתהליך האורגאני הזה יוכל לפעול. הוא לא צריך לדעת מה עומד לקרות, ובודאי לא צריך להוביל את המטופל לפי איזה תדריך. לפעמים הסובלנות של המטפל לאי-וודאות מכשירה אותו ל"היות שם" כשהדברים יקרו בעצמם.
- מוקד ההתבוננות של המטפל הוא מרחב הביניים בין בני הזוג,
בבואנו להבין חווייה בלתי נעימה ביחסים, אין אפשרות להפריד את היחיד מן השדה הבין אישי שלו" את זה סבר הארי סטאק סאליבן (1892-1949) שנחשב אבי הפסיכואנליזה הבין אישית, כבר בשנות העשרים של המאה ה 20. (מיטשל ובלאק 1995, עמ' 118). הוא הקדים את תורת המערכות, ששכללה את ההתבוננות המערכתית במסגרת טיפול משפחתי. הוא סבר כי "האישיות או העצמי אינם משהו המצוי "בתוך" הפרט, כי אם משהו המתגלה באינטראקציות עם אחרים. התבוננותו של סאליבן בתהליכים הבין אישיים, "הלכה והתמקדה בחרדה כגורם הקובע אשר מכתיב את האופן בו הפרט מעצב את חווייתו ואת האינטראקציה שלו עם אחרים" (מיטשל ובלאק 1995, עמ' 121).
בטיפול, המטפל, שם עצמו בשלב ההתבוננות במרחב, כעד אמפתי מתבונן הצופה בפנומנולוגיה של האירוע. הוא מתבונן בתסריט, נקי מפרשנות, בטכניקה של הסתכלות מיקרוסקופית ב slow motion. כך הוא חושף את השיחה הסמויה שהיא אחורי הקלעים של האינטראקציה הגלויה. לפעמים אני פשוט מציירת ביחד עם המטופלים את מהלך האירוע האינטראקטיבי. מציירים A לאישה, ו B לאיש, ומציינים את התחנות של אירוע נתון. באינטראקציה בין A ל – – B מציינים בחץ עליון את ההתנהגות הגלויה, ובחץ התחתון את הרגשות והמחשבות שמתחת להתנהגות. מתחילים לעקוב אחר שני התסריטים המקבילים. עצם הגילוי העצמי, מאחד את התסריטים, לתקשורת בהלימה (congruence), והופך את השיחה לאינטימית.
- אינטראקציות קונפליקטואליות גלויות או סמויות נתפסות כרגעי צומת להתבוננות ושינוי אישי וזוגי.
כשהייתי מטפלת זוגית טרייה, וזוג היה רב אצלי, ניסיתי מהר ככל האפשר להפריד בין הניצים, ולהביא שלום ונעימות לחדר. אחר כך, בהתבגרותי כמטפלת, חיפשתי כלים טובים כיצד לריב נכון, וכיצד לעשות משא ומתן על רגשות וצרכים. היום, אני מחפשת את ההתרחבות האישית המסתתרת מאחורי המריבה. אני הרבה פחות מעוניינת בשאלה איך לפתור קונפליקט, ויותר מתעניינת בשאלה מה אני לומדת על עצמי בהקשר של האינטראקציה הקונפליקטואלית. זה אינו אומר שלא חשוב בטיפול זוגי גם לחפש וללמד דרכים טובות לנהל ולפתור קונפליקטים, אך לא זה מה שיוצר את השינוי.
אנשים אומרים בזמן מריבה דברים שאינם מתכוונים. אבל לעיתים קרובות רק במריבה הם אומרים דברים שהם כן מתכוונים. (וייל עמ' 220). הם יכולים להשתמש במה שמישהו מהם פלט בזמן ריב, כנקודת מוצא לתוך שיחה שעליהם לעשות. אם אנחנו מרשים לעצמנו לשהות בצומת, זה מאפשר לבנות פלטפורמה משותפת ממנה אפשר להתבונן בקשיים, גם התוך- אישיים וגם הבין- אישיים.
כשאני מתבוננת במריבה זוגית, אני רואה זאת כבדיקת רנטגן של התמה המרכזית של הפרטים והזוג. אני אומרת בכך, שקונפליקטים וחסכים עשויים לשמש כנושא להתבוננות וחקירה להרחבת התודעה. במקרה זה, השאלה המרכזית תהיה: איך הקונפליקט משרת אותנו. מה הוא בא להאיר לנו. לעיתים קרובות קונפליקטים נוצרים כאשר שני הצדדים אינם מחוברים לאמת שלהם.
רגע הצומת יכול להופיע במישור הפסיכולוגי הרוחני או בשניהם. לדוגמא: במקרה של קונפליקט יסודי בו הבעל נותן מעט מידי והאשה רוצה הרבה מידי: במישור הפסיכולוגי, הבעל יברר לעצמו את פחדי ההיבלעות שלו והיא את פחדי הנטישה שלה. ברמה הרוחנית הוא יבדוק כיצד הקונפליקט עשוי לשרת אותו ללמוד התמסרות ושחרור והיא תבדוק כיצד הקונפליקט עשוי לשרת אותה ללמוד עצמאות ואי תלות.
אני קוראת לצומת –"בין נוחות להתמתחות". היא עוצרת מהלכים אוטומאטיים, נוחים – ומציעה התרחבות ומתיחת שריר.
לכן, עמדת המוצא שלי תהיה להיות נוכחת שם בשקט, באהבה, ולהתבונן. אני בונה את המרחב הטיפולי כמקום בטוח, לא שיפוטי, שיכול להכיל כאב, כעס והתנהגויות בלתי רציונאליות.
במקרה הבא, אנסה להדגים את חמישה העקרונות בשיחה אחת:
ארוע:
שולי וחמי לפני נישואים, חידשו את יחסיהם לאחרונה לאחר הפסקה בת שנה. חמי הפסיק את הקשר כיון שלא היה בטוח שזה זה, ושולי מאד נפגעה. לאחרונה, ביקש אותה שתתן שוב הזדמנות, כי עכשיו הוא במקום אחר, ומרגיש לגמרי שלם.
חמי עובד בארץ אחרת, שולי כרגע בין עבודות, אינה עובדת. מתקשרת אליו הרבה פעמים ביום, הוא נענה. בכל פעם שיחה קטנה, כי הוא עם אנשים, טלפונים, הכנת חומר…
הם מספרים על אירוע פוגע וקשה מאד, ואני מבקשת מכל אחד בנפרד לספר בדיוק את הסיפור שלו, לגמרי מעמדה סובייקטיבית. אני מבקשת מן השני להקשיב, גם אם ישמע דברים השונים מאיך שהוא תופס את מהלך העניינים.
שולי מספרת שלמרות שיש הרבה שיחות, היא בעצם לא הספיקה להגיד לו משהו חשוב שרצתה, והרגישה שזה מתעצם אצלה, אבל לא אמרה לו זאת. במהלך הבקר של אותו יום, אמרה לו שלא יתקשר כי היא הולכת למספרה. הוא איחל לה בילוי נעים במספרה. כשהיא יוצאת מן המספרה פותחת את הטלפון, ואינה רואה כל שיחה. היא שולחת אליו ב SMS פרצוף סמיילי עצוב, הוא מחזיר לה ב SMS : למה עצוב? והיא עונה בכתב: "כי לחבר שלה אין זמן בשבילה". חמי מרגיש הצפה של כעס, "זה לא הוגן" הוא יגיד בשיחה, "היא הרי אמרה לי לא להתקשר" (עיקרון 1 – המטפלת בנוכחות מליאה, קשובה ללא שיפוט, למרות שלכאורה אפשר לראות בכך "אירוע ילדותי"). הוא מחזיר לה SMS כעוס: "את מטורפת, אנחנו הרי כל הזמן מדברים". שולי נפגעת, אומרת לעצמה: הינה, הוא לא באמת רוצה לדבר איתי, הוא רק עושה זאת כדי לצאת ידיד חובה. אי אפשר לסמוך עליו, הכל העמדת פנים (עיקרון 2 – המטפלת שמה עצמה בתוך החוויה של כל אחד מהם מעמדה של התנסות מקרבה).
שולי מפסיקה לענות על טלפונים, ושומרת על שתיקת טלפון במשך 4 שעות. הוא מרגיש מתפוצץ, מצלצל אליה ללא הרף, מתקשר לחברה שלה, משאיר הודעות כועסות, מתחננות, מפייסות. אחרי ארבע שעות היא תרים "במקרה" את הטלפון ותגיד: מה קרה? אז הייתי עסוקה.
כשאני לוקחת את גלגל התסריט אחורנית, ומעבירה אותו להסתכלות מיקרוסקופית בslow motion (עיקרון 4 – המטפלת בשלב ראשון מפנה את הקשב למרחב הביניים ולאופן בו התגובה של כל אחד מהם, פולשת ישירות ללא מודע של האחר ובכך יוצרת את התגובה של השני, ומתגלגל מהלך שאיננו בשליטה או "בתוך" איש מהם).
אני מחפשת את הרגע בו כל אחד מהם הוצף בחרדה שגררה את התסריט לאן שהגיע. אני שואלת אותה מה קרה לה כשראתה שאין הודעות לפני ששלחה את הסמיילי העצוב עם המשפט: "לחבר שלה אין זמן בשבילה" (עיקרון 5 – המטפלת רואה בקונפליקט רגעי צומת להתבוננות ושינוי תוך אישי). היא עונה: "רציתי תשומת לב. שאלתי מה לחץ באותו רגע שזה היה כ"כ הכרחי, שבאותו רגע היתה לגמרי בבהלה שלה, והיא עונה, כשיצאתי מן המספרה והמסך (של הנייד) היה ריק הרגשתי פתאום אבודה, כמו ילדה שהלכה לאיבוד, הרגשתי ממש נטושה… אז מה אם אמרתי לו שלא יתקשר…" חוויית הנטישה שהורגשה אצלה ככאב בטן חריף, הציפה זיכרונות הטבועים בגוף, שלה כילדה שאף פעם לא ידעה בברור אם אמה היתה נוכחת או לא, כיון שהיתה הרבה שקריות, אי עקביות והעמדת פנים ביחסים עם האם.
בברור המיקרוסקופי לתוך החוויה שלו, היה ברור שההצפה גורתה ע"י משהו שהוא חווה כ"חוסר הוגנות" כאילו אומר: אני כ"כ טוב ועושה כל מה שאת רוצה, ורק משתוקק שתהיי מאושרת, ושום דבר אינו עוזר, שוב אני נכשל בלספק אותך. הנגיעה בתחושות הגופניות שהתלוו לחרדה, הציפו אצלו זיכרונות מילדות ונעורים בהם הרגיש משועבד לזעם ולמחלות של אימו, כשאביו עסוק בענייניו משאיר אותו להכיל ולטפל באם.
האירוע כולו בנוי על אמון המטפלת בעיקרון האורגאניות, ובכוחות הריפוי הטבעיים של המערכות האישיות והמערכת הזוגית. כשהמטפלת מגרה את החומרים הנכונים, ולשחרר חסמים, כדי שהתהליך האורגאני הזה יוכל לפעול.
סיכום – אמונות היסוד שהוצגו לגבי נישואין, מציעות את הבסיס להבנת תפקיד הזוגיות בהתפתחותו של האדם המבוגר, וכבסיס למשפחתיות בריאה. עקרונות הפעולה הטיפוליים, בנויים על גישה הומאניסטית, שעובדת עם הכוחות האורגאניים הטבעיים הטבועים באדם ובמערכות המשפחתיות שלו. עקרונות אחרים, כמו העיקרון שמוקד ההתבוננות הוא מרחב הביניים, ושעמדת המטפל תהיה עמדה אמפתית לא פרשנית, מתחברים עם גישות היסוד של "טיפול ממוקד רגשות" (EFT), על פי סו ג'ונסון, שמגדירות את המטפל כמי שמפעיל עמדה אמפתית, מזהה את מצבו הרגשי של כל אחד מזוג המטופלים ומשתמש בכך כדי לגרום להתנסות זוגית המווסתת את החוויה של כל אחד מהם, על פי גישת ההתקשרות (attachment).
– סוף –
מקורות:
Stolorow, R.D. (1988). Chapter 3 Integrating Self Psychology and Classical Psychoanalysis: An Experience-Near Approach. Progress in Self Psychology, 4:63-70.
Balint On Love and Hate – הרצאה
Kershaw (1992) The hypnotic dance. (p xiii)
Chodron Thubten (1990) Taming the Monkey Mind. Tynron Press
Gendlin, E.T. (1996) Focusing –Oriented Psychotherapy – A Manual of the Experiential Method. The Guilford Press: New York
Johnson, S (2008) Love Sense. Publisher: Little, Brown and Company
Lachmann, F.M., Beebe, B. (1996). Chapter 7 The Contribution of Self- and Mutual Re… Progress in Self Psychology, 12:123-140.
סטיבן א' מיטשל ומרגרט ג' בלאק (1995) פרויד ומעבר לו – תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תולעת ספרים