פסיכותרפיה ממוקדת במצב כאוס (התפרקות מיקוד החיים)

הרצאה שניתנה בערב עיון של האגודה לטיפול ממוקד

11.7.2010

תקציר

מצבים של אובדן המיקוד בחיים ותחושת כאוס עשויים להתרחש עקב מאורעות רבים ושונים: מות אדם קרוב, פרידה זוגית, גילוי מחלה מסכנת חיים, הגירה, יציאה למסע למקום זר או אירועים טראומטיים. אובדן המיקוד יכול להופיע גם בעקבות אירועי חיים צפויים יותר ואוניברסאליים,  כמו התבגרות ילדים ועזיבתם את הבית, פיטורין, אבדן כלכלי, מעבר דירה וכד'.

בהרצאה זו תחקור דר' שרה איוניר את חוויית ה"יציאה מן המיקוד/ הכאוס", מעבר לנושא הייחודי שמשמש לה טריגר ובתוכו היא מתרחשת. במהלך ההרצאה ננסה להבין את החוויה הסובייקטיבית הכואבת בדרך כלל, של כאוס פנימי וחיצוני, העשויה לערער את כל מה שהתקבל ונקבע כעניינים של סדר וזהות. ערעור זה יוצג כבעל חיוניות  בהקשר של התרחבות עצמית של האדם וסביבתו. הוא יוגדר מחדש כ"צומת אבדות ומציאות", המאפשרת הצצה אל "האני שאינו נחייה", ומפגישה את האדם עם הגעגועים לחלקי עצמי בלתי נודעים.

ההרצאה תכלול הצגת טיפול בו האדם חש כי "חרב עליו עולמו". מהלך הטיפול ייתן ביטוי לצעדים כגון: השתחררות בתוך מצב הכאוס; היכרות עם מרכיבים ומשאבים; מעבר מקורבנות למנהיגות; מאוריינטציית עבר לאוריינטציית הווה מתמשך; מציאת פשר ואופק. הטיפול כולו וכל אחד מן השלבים הטיפול יתמקד בתימה מרכזית ונגזרותיה.

ראשי פרקים להרצאה

חוויית ההתפרקות במימדים שונים

התפיסות המרכזיות שלי

איך להפיק אנרגיה מתוך האנטרופיה

מה מאפיין את האנשים שיוכלו להפוך אירוע טראגי – לאנרגיה בונה?

מלאכת עשיית משמעות : שלש משמעויות למשמעות:

מציאת המטרה המאחדת

תיאור הטיפול

התקווה כהגדרה מחודשת של משמעות

המשכיות המטרה אחרי המוות

walker, there is no path, the path is made by walking"

(Antonio Macado)

ההרצאה הזו מוקדשת לורה, שאת הטיפול בה אני אציג כדי להדגים את התפיסות והעבודה שלי בנושא.  בהקדשה הייתי אומרת משהו כמו – "לורה, שבחייה ובמותה העירה בי את השדים, וגם את המלאכים". ושבכך, היתה לי השראה לדיוק ולזיקוק הפנימי.

הרצאה זו מתעניינת במצבים בהם אדם חש אובדן טוטאלי של המיקוד בחייו, התפרקות המוכר בכל התחומים, ותחושת כאוס מציפה אותו. מצבים אלו עשויים להתרחש עקב מאורעות רבים ושונים: מות אדם קרוב, פרידה זוגית, גילוי מחלה מסכנת חיים, דימנסיה, הגירה, יציאה למסע למקום זר או אירועים טראומטיים. אובדן המיקוד יכול להופיע גם בעקבות אירועי חיים צפויים יותר ואוניברסאליים,  כמו התבגרות ילדים ועזיבתם את הבית, פיטורין, אבדן כלכלי, מעבר דירה וכד'. אנסה כאן להבין את התמונה הפנימית והתפקודית של המצב, ולתאר ליווי טיפולי במקרה אחד.

ההתעניינות שלי בנושא, נדחפת על ידי מספר נושאים בהם עסקתי בשנים האחרונות: עבודה עם משברי בגידה קשים, ועם משברי גירושין, שערערו, לפחות לזמן מה, כלומר מספר שנים,  את תשתית חייו של הנפגע. נושא אחר – עבודה שאני עושה יותר ויותר עם חולי סרטן. ופרוייקט שיסדנו במכון שינוי, הנקרא "פרוייקט אהבה" אשר מציע טיפול משפחתי וזוגי, שלא למטרות רווח,  לאנשים החיים עם HIV/איידס. במסגרת פרוייקט זה אנחנו, 10 מטפלים זוגיים ומשפחתיים, כולנו עובדים בהתנדבות, ומציעים טיפול וייעוץ לנשאים ומשפחותיהם, וכן ימי עיון ותכניות למידה והדרכה לאנשי מקצוע בתחום זה.  

כשהתחלתי לראות פקטורים משותפים לכל התחומים הללו, מבחינת הפנומנולוגיה הסובייקטיבית והמשפחתית, וכן מבחינת מספר עקרונות ופעולות שהפעלתי במהלך הטיפולים, אשר הביאו תוצאות טובות, נמשכתי להעמיק את החשיבה וההמשגה בנושא.  

שימוש במצגת:

במצבי אבדן מוקד החיים, האדם חווה התפרקות במספר מישורים:

התפרקות רצף החיים ושייכויות

זוהי ההרגשה שבעוד אני הולכת על השביל, הוא נקטע באופן פתאומי, ובאופק רק תהום וחושך. לרוב קיימת המודעות שזה קורה רק לי, וכל האחרים ממשיכים בדרכם. כמו הרכבת הממשיכה לנסוע, ורק אני הועפתי ממנה. אמרה מטופלת:  נפלטתי מן החיים והם ממשיכים בלעדי. החיים תמיד היו מלחמה על המשך הקיום וזה היה טעם החיים. היום אני חיה סימבולית, אין לי תשוקה לחיים.

המיזוג בין רצף החיים ורצף השייכות, יוצרים בחווייתינו חיבור לחיים, תשוקת חיים, טעם, ותחושת כיוון. החוויה הפנימית של אובדן אותו רצף, מציפה תחושת כאוס, נטישה, תלישות וחרדה: רוב האנשים במצב זה מתארים גם הרגשת אשמה "כשאני זקוקה ומבולבלת, כולם כועסים עלי, חושבים עלי שאני שקרנית ומנצלת" לעיתים קרובות זה יוצר חווייה פרנואידית מציאותית או שאיננה מציאותית כגון: מסתירים ממני, משקרים אותי, רוצים לגנוב ממני, לא משתפים אותי במה שקורה, מתביישים בי…..  

התפרקות רצף התודעה

אני יושבת, והפיוז נכבה (של המחשבה). מתחילה לחשוב על משהו, והמחשבה מתרופפת, מתעמעמת, ואני מאבדת אותה. אחרי כמה דקות המחשבה מתאדה. ואני לא חוזרת למחשבה הקודמת. כלום. אני מנסה למצוא את החוט, עושה rewind, למצוא את המקום שהתחיל את המחשבה, , ואיני מצליחה, זה פשוט נמחק.מנסה לחפש רמזים cues, לחפש את המחשבה, אבל זה לא עובד.

התחושה של אובדן רצף התודעה, יכול להיות קשור בהצפת החרדה, ו/או בשינויים במוח עקב מצבי דימנסיה או גידול בראש. כך או כך, החווייה העיקרית היא של סרט המתרחש מול עיניו, ויש לו שייכות ישירה אליו, אבל קטעים ממנו הוצאו, וכך נעלם הקשר, קו העלילה והפשר. מתרחשים דברים שאין להם הסבר בקו העלילה כפי שהוא מופיע. למשל מישהי קבלה עוזרת פיליפינית שתגור איתה. אך מידי פעם, היא שכחה מי האשה. והיא מספרת שאיזו אשה זרה, מסתובבת בבית ומחטטת לה בארונות. כפי שהיה קורה לכל אחד מאיתנו בסיטואציה שמישהו זר מסתובב בתוך חדר הארונות שלו, היא חווה חרדה איומה, בטוחה שתפסה גנבת, אבל חסרת כל יכולת לפעול. וכשהיא מנסה להפעיל את הסביבה, כולם צוחקים עליה ולא מאמינים לה.

הנושא הזה יתפוס מקום גדול בעבודה הטיפולית.

התפרקות התפקידים

רובינו מזהים את עצמנו באמצעות התפקידים שלנו – אני אמא, אני פסיכותרפיסטית, רעיה, בת, מורה….

כשאיננו מסוגלים למלא את התפקיד, שמגדיר גם מטרות, ערכים, התנהגויות, התחושה היא חייתית, כי נותר המימד ההישרדותי ללא העידון שתפקידי חיינו מעצבים בנו. אמא שלי בת 92, היא תפקדה באופן מצויין עד לפני שנתיים, היתה אשה עצמאית, אנרגטית, עבדה בהתנדבות בגופים שונים וניהלה את חייה לבדה. ואז, בעקבות נפילה לא רצינית מבחינה גופנית, התחילו לצוף ולהשתלט על החיים, חורי התודעה של הדימנסיה, שהיו כבר קודם, אבל הוחבאו היטב. היא מסבירה לי שטעם החיים סר ממנה, והיא רוצה למות. אנחנו משוחחות מה זה טעם החיים. למשל, אני שואלת, מה טעם החיים של אחותך פנינה: "היא צריכה לדאוג לשתי בנותיה שאינן נשואות ויש להן ילדים קטנים". מה טעם החיים של אחותך אסתר – "טעם החיים שלה שהיא תופרת בגדים לכל הנכדות שלה, וכולם זקוקים לה". מה טעם החיים שלי, אני שואלת? "שאת מטפלת ועוזרת לכל כך הרבה אנשים, וזה נותן כ"כ הרבה ערך לחייך". השיחה הזו היתה לפני שנה, בינתיים היא פחות עסוקה עם המוות, ורק תוך כתיבת  מאמר זה אני מבינה שהיא מצאה לעצמה טעם חיים. פעם ביום יומיים היא הולכת למכולת הקרובה לבית ההורים בו היא שוכנת, וקונה חבילות של ביסקוויטים, עוגיות ושוקולדים. כל היום, היא מחלקת חבילות לכל מי שהיא באה איתו במגע: מביאה לדיירי הבית כדי שיהנו יותר מקפה אחר הצהרים שלהם, מחלקת לכל נכד שבא לבקר, ואפילו למנהל הבית ולצוות העובדים, דוחפת חבילות כאלה: "הם עובדים כ"כ קשה, בטח הם לא קונים לעצמם דברים כאלה". ואחרי שזה עולה לי על העצבים כשאני נאלצת להדוף כל יום את החבילות שהיא מנסה לתת גם לי, אני מבינה שתפקידה בעולם להמתיק לאנשים, לגרום להם לחייך לרגע, וזה ועוד פעולות כמו זה, שנותן טעם לחייה.

ורה, אותה אציג בהמשך המאמר, נעשתה מודעת לאובדן תפקידה כאם, רק אחרי שהוא התחיל לחזור אליה. כך היא אומרת– היחסים שלי עם תמר(בתה) נעשים משהו אחר. אני חוזרת להיות אמא שלה.היום קמתי בבקר והרגשתי שעזב אותי ה urge להיתקל בה לתקוף אותה, לעשות איזה סכסוך. חשבתי על התובענות שלי, שעוברת בלי לדבר אפילו. קמתי בבקר, ופתאום שאלתי מה שאימהות שואלות: "מה שלומך".

התפרקות התפיסה העצמית והחיצונית

זהו אובדן תחושת ההמשכיות של האישיות – אובדן אינטרסים, איבוד צלילות, קוהרנטיות, רציונליות, התפרקות  משמעויות, מטרה וכיוון,

נראה לי שאיבדתי…לא ממש איבדתי, אלא שבהרבה מובנים החוויה של הצלילות הלכה לאיבוד. עולם של חוויות כעולם קוהרנטי, רציונלי, לוגי, עולם שמסביר את עצמו ללא הרף. היכולת למשמע את העולם לסדרה של משמעויות. היכולת הזו התפרקה והמשמעויות מתארגנות לא לפי סדר ההופעה שלהן.

אין יותר אחריות על הופעת המשמעות בחיים, והחיים נדמים כמו מסע צייד (ברוטאלי) פרוע ללכידת משמעויות שהסדר שלהן הולך ומתפרק. הצורך לשים סדר במילים וברעיונות הולך ומשתנה והאי סדר קושר ברית עם הסדר. (אולי הכוונה שהאי סדר הופך להיות הסדר ש.א.)

כלואה מחוץ לזמן

הקטיעה של רצף וקוהרנטיות, יוצרת גם שינוי במימד הזמן – מאוריינטציה חזקה ותחושת רצף לינארי  שקיימת אצל כולנו, לזמן עבר וזמן עתיד, במצב זה, הכל קיים בזמן הווה, ואין יכולת לראות את העתיד כשונה מן ההווה הקשה.

אצל ורה, שמחלתה מוגדרת כסופנית, היא פוגשת את הזמן האוזל, שמצד אחד, מפגיש אותה עם הווה נורא ומפחיד, ומצד שני, מזמין הגדרה חדשה של ההווה לאור סופניות החיים: "בעבר לא היתה חוויה של זמן אוזל, הייתי חיה בנצח. ועכשיו, להתעורר למצב אחר, זה נורא קשה לי היקיצה הזאת. שהנה זה אוזל ונגמר ולא יהיה יותר. לא יודעת מה עושים עם זה כי אני בד"כ חיה בעתיד. קצת בעבר, אבל בד"כ בעתיד. וכדי לכתוב אתה צריך את ההווה. גם כדי לחיות אתה צריך את ההווה. נשארתי כלואה מחוץ לזמן. אחד הדברים החזקים בשבילי בחוויה הזו, היא להבין את העניין של הזמן.

התפרקות התפיסה העצמית קשורה גם לאובדן, זמני בד"כ של היכולת הרפלקסיבית. היא מתארת:  הרפלקסיביות (השתקפות עצמית, היכולת לדבר עם עצמה, להתבונן בעצמה מבחוץ)  הלכה לאיבוד עם המחלה. דרוש המון מאמץ איך לקלוט את העולם, לשחזר, כי הכל היה חורים של שכחה.. קצת חוזרת היכולת הרפלקסיבית, (to reflect) וזה טוב, כי זה ממקם אותי בעולם. התודעה נעשית יותר צלולה. אפילו לא ידעתי מה הלך לאיבוד. חוזרת היכולת לדבר עם עצמי.

עם היכולת הרפלקסיבית אצלה, חוזר גם עולם של רגשות אנושיים רגילים שנעלם.

חזרו רגשות ארציים mundane, כמו קנאה בחברה שקיבלה מילגת פוסט דוקטוראט. שמחתי שיש לי רגשות כאלה, ולא מתי אמות ואיך אמות. בד"כ אני , נבלעת בתוך שכחה, תחושה שאני פשוט נמחקת, לא יודעת מי אני, מה אני רוצה. זה לא בהכרח רע. שום דבר לא נוגע בי במיוחד, בשונה מורה הישנה שכל דבר היה מקפיץ ושורף אותי. תמיד ב alert. זה היה מעייף, תמיד בעמדה חרדתית שאני צריכה לפענח הכל, להבין הכל. זה גם היה הסגנון האינטלקטואלי שלי. כל הזמן במתח פנימי של מחשבה על הדברים שאני עושה. זה היה גם פורה, הייתי קמה בבקר וכותבת כל מה שחשבתי. היא מתארת כמה שמחה ביום הולדת שחברות עשו לי, כאילו רגשות אנושיים כאלה, מחזירים אותה למי שהיא ומה היא רוצה ואוהבת.  

התפרקות הזהות

זהו שם כללי לכל מה שתואר לעיל ובונה את הזהות ותחושת האישיות שלנו

– התפרקות המוח והזהות

אמא שלי אומרת: אני לא יודעת מי אני. בזמן האחרון אני לא יודעת מי אני. קורים כל הזמן דברים משונים. פתאום באים ילדים קטנים עם פאות לבקר אותי, מי זה הבחור עם הזקן שבא איתם? (הנכד שלה). ראי, נתקלתי בדף הזה – מגישה לי דף שנשחק מרוב שימוש בין אצבעותיה. כתוב עליו – "אות הוקרה למר….., הנדיב המופלג בתורה, על נדיבותו ופעילותו למען נזקקים". מי זה האיש הזה, את יודעת. אני מזכירה לה שהאיש הזה היה החבר האהוב שלה, אהבת חייה המאוחרים לאחר שהתאלמנה מאבי. "היתה לו אשה?" "כן, היתה לו אשה והיא מתה. ואחר כך הוא רצה להתחתן איתך ולא רצית". "למה לא רציתי? לא רצית כי את היית אשה מאד עצמאית והוא היה גבר תלותי וידעת שזה יפגע בעצמאות שלך".

"הייתי מאד אגואיסטית" היא אומרת, "היום הייתי משעבדת את עצמי". אני מזועזעת מן המשפט הזה ושואלת, אמא, למה היית משעבדת את עצמך? "הייתי משעבדת את עצמי כמו עבד, כי אין לי את עצמי". אני נדהמת מן הרעיון המורכב שפילח את מוחה. אבל עוד שאלה, והכל פג. אין לי כוח לפילוזופיה. אני מבינה שהיא אומרת: אם אין לי את עצמי, ואין לי זהות אז אין סיבה שלא אשתעבד.

כך מתארת זאת ורה:

"לפעמים יש לי הרגשה שקרה לי משהו, שקשה להגדיר אותו, אפשר רק להגיד שהאישיות שלי השתנתה. לא רק עולם החוויות השתנה באופן קיצוני. אני חושבת על עצמי היום במושגים של אדם אחר, שלא מכיר את עצמו ולא יודע את עצמו. אני לא קרובה לאינטרסים שלי כמו פעם ואולי יש לי אינטרסים אחרים והם עמומים לי.

קיימת גם תחושה שתכונות שכ"כ איפיינו את "מי שאני", פתאום מתפוגגות:

"אני בן אדם של שליטה, חלק מן השליטה זה לתכנן דברים. בסגנון שלי לא היה מקום לאלתורים, לא היה מקום לקצוות רפויים. עשיתי מה שרציתי ומה שתכננתי לעשות. לא היה מקום לאלתורים וגם לא רציתי לאלתר. זה נתן שקט. היו יומנים של יום, שבוע, חודש. היה ברור איפה החיים שלי נטועים

תפיסות מרכזיות –

בהרצאה זו, אינני מתכוונת להציג תהליכי טיפול רגילים שיש להפעיל עם מצבים כאלה והם:

• קבלת האבחון הראשוני – התמודדות עם הטראומה, תגובות כעס, אשמה והאשמה,
• אבחון הוליסטי – האדם, משאבים, סגנון החיים, ערכים ותפיסות.
• הערכת תפיסות רגשיות ועמדות של המשתתפים.
• בנייה של רשת התמיכה הבסיסית, מה שאנחנו קוראים "המשפחה המרפאה" שאיננה תמיד, בעיקר במקרי HIV, המשפחה הביולוגית. קבלת מחויבות המעגל התומך.

• בחירת המערכת הרפואית והחלטה על הטיפול.
• התמודדות עם תופעות נלוות: נשירת השיער, תופעות לוואי של הטיפול הכימותרפי, תגובות חברתיות, סטיגמא אישית, משפחתית וחברתית
• פיתוח שפה איך לדבר על המחלה/ תופעה בתוך המשפחה וסביבתה
• התמודדות עם יחסי התלות, ציפיות, רגשות אשמה ואכזבות.

בעבודה עם מקרים אלו יש להפעיל כלים מגוונים:

• כלים ייחודיים – Reframing, Re-labeling, עבודה עם "חפצי עוצמה", קמאות, "מנטרות", ו"טכסי העצמה"
• עבודה עם מטאפורות
• כלים מדיטטיביים
• צחוק והומור, אמצעים אמנותיים, אהבה וחמלה.
• דימיון מודרך
• הכנה למוות

כן אציג את התפיסה הפילוסופית שלי וכיצד היא מתורגמת לטיפול

אני מאמינה ש:

• שיש לראותם לא כמצבים קליניים אלא כמצבים התפתחותיים (transitional)
• אני בדעה שזו רעידת אדמה שהופכת את שכבות האדמה, וחושפת מה שמתחת: משאבים, ערכים, הפיכת האדמה היא הכרחית. להשקיף על החלקים הפנימיים, הנסתרים בחיינו הרגילים.
• יש להפריד בין החרדה הפסיכוביולוגית לחרדה הקיומית – יש למתן את החרדה הפסיכוביולוגית, כדי להישאר זמן מה בכאוס בלי החרדה
• האדם הוא יצור אורגאני, יש לראותו תמיד בהקשר של סביבתו המשפחתית והקהילתית, ולצפות על ההיזון החוזר ביניהם.
• מן המטפל זה דורש עבודה עם החכמה ולא רק מן הידע והמקצוע. קודים קונבנציונלים של פסיכותרפיה, אינם מתאימים לעבודה עם מטופלים אלו.
• פיתוח עמדה פילוסופית רוחנית (בודהיזם, יהדות…) גם אצל המטופל וגם אצל המטפל – משמשת קרקע טובה .
• הערעור החריף של הקיים, עשוי להפגיש את האדם עם החיים שלא נחיו unlived life , או עם חלקי אישיות שלא נחיו בחיים הרגילים.

(מצגת)

תפיסות מרכזיות בעבודה עם מצבים אלו

• ערעור טוטאלי של האדם,  שנגרם עקב אירוע גופני או סביבתי – יוגדר כהחלפת פרדיגמה (paradigm shift)
• "פרדיגמה" מובנה "ראיית עולם" (Weltanschauung): סידרה של התנסויות, אמונות וערכים, המשפיעים על הדרך בה היחיד תופס את המציאות ומגיב לתפיסה זו.
• החלפת פרדיגמה (paradigm shift). זהו מושג שטבע פילוסוף המדע תומס קון, בהקשר של מהפכות מדעיות.

החלפת פרדיגמה כוללת ארבעה רכיבים:

1. הכללות סמליות – מילים, מושגים וניסוחים המגדירים את הפרדיגמה
2. ההסכמה חברתית לגבי אותן צורות ותפיסות
3. ערכים – האמונות לגבי מהו טוב ומהו לא טוב
4. אקסמפלאר – אוסף דוגמאות משותפות של פתרונות של בעיות, המשמשות מופת ודגם לחיקוי כיצד יש לפתור בעיות דומות.

מה מאפיין את האנשים שיוכלו להפוך אירוע טראגי – לאנרגיה בונה?

1. האמונה הברורה שיש בידם להשפיע על מהלך העניינים

2. כשהאדם לא ראה עצמו כנגד הסביבה, אלא הרגיש חלק ממה שקורה סביבו. כשחווה עצמו חלק מאחדות אורגאנית ורוחנית (אחדות קוסמית)

3. מיקוד תשומת הלב החוצה ולא הפניית כל תשומת הלב פנימה.

4.הגילוי של פתרונות חדשים- במקום להפנות תשומת לב למכשולים, להפנות תשומת לב למטרות.

5. חיפוש משמעות שממנה מתפתחת הפרדיגמה החדשה.

עשיית משמעות : שלש משמעויות למשמעות:

1 – מצביע על הסוף, המטרה של משהו. למשל: "מה משמעות החיים"

יעל, מטופלת צעירה בת 28, חלתה בסרטן שד ממאיר ביותר. שאלתי אותה ממה היא הכי פוחדת בקשר עם המוות. היא ענתה שהכי נורא שלא תספיק לממש את חייה ותפקידיה, ללדת ילדים, ליצור ולייצר…אמרתי לה שזה יהיה טפשי מאד לנצל את הזמן שעומד לרשותה, בין אם הוא שנה או 10 שנים או 40 שנה, במחשבות על המוות, אלא אם זה מה שמטריד אותה, כדאי לנצל כל רגע בלעשות את משימות חייה. התחלנו למנות אותן ולתכנן איך היא הולכת לבצע אחת אחרי השנייה.)

אמרתי לה שאני כבר רואה שהנוכחות שלה משפיעה על כל מי שנמצא סביבה. המשפחה שלה  כולה מתייצבת סביבה, אפילו אמא מסתדרת עם החברה של אבא (ההורים גרושים) , שבד"כ היא לא סובלת, אבל עכשיו כולם אוהבים את כולם וכולם אוהבים איתה ושום דבר לא חשוב.

2 – מתייחס לכוונה של האדם – למשל: "הוא בד"כ מתכוון לטוב"

בהמשך, אותה מטופלת, שבדיוק סמוך לגילוי פתחה עסק בתחום המזון. היא סיפרה, שקורה לה דבר מוזר, בד"כ היא נוהגת לעבור על יד חנויות של מתחרים בתחומה, ולבדוק בדיוק מה הם עושים והאם הם יותר או פחות מוצלחים ממנה. פתאום אתמול, עברה ליד חנות כזו ליד ביתם כשהיתה עם בעלה, הוא אמר בואי נראה מה חדש שם, והיא אמרה, בכלל זה לא מעניין אותי. מה זה חשוב אם אני יותר או פחות טובה, חשוב שאני עושה הכל להיות הכי טובה שאני יכולה להיות. פתאום היה מן בטחון עצמי כזה שאני קיימת ושווה לא בהשוואה אלא רק מול עצמי. ובעלי אמר שזה כ"כ נכון והוא שמח על החלטתי. אמרה שרוצה ללמוד לשנות סדרי עדיפויות. לא רוצה יותר להתעצבן על דברים חסרי ערך.

3 – מתייחס למתן סדר לאינפורמציה – למשל: "שמיים אדומים בערב, משמעותם מזג אויר טוב בבקר". זה מתייחס ליחסים בין מילים או בין תופעות ובכך עוזר להבהיר ולייצר סדר וכיוון בין דברים שאינם לכאורה קשורים או אף מנוגדים. למשל קשר בין חלום בלילה  לקבלת החלטה ביום.

המטופלת הנ"ל, מספרת חלום: איש בא אלי ואמר לי: "את לא תזדקני". ואני מבינה, היא אומרת, שהוא מתכוון שאני לא אספיק לעבור את מסע החיים, ללדת ילדים, להקים משפחה, לעבוד, להתפרנס, לחתן ילדים.

"מה זה בשבילך להזדקן?" שאלתי?

יעל: זה אומר שאני לא אגיע לגיל שיאפשר לי לעבור את הדברים שאדם עובר…

יש עוד דברים שיכולים להתקשר עם להזדקן?

"סבתא שלי בת 94, היא לגמרי דימנטית, אלצהימר, אמא שלי אמרה: "מסכנה", ואני אמרתי לה היא לא מסכנה, היא עשתה את מה שנחוץ בחייה…

"האם יש עוד אפשרות להסתכל על ההוראה של האדם בחלום."

הוראה, שאלה?

כן, אני מרגישה שזהו ציווי אמרתי, "את לא תזדקני", זקן זה מי שמדבר על המוות, שסיים את חייו, והחלום נותן לך הוראה: את לא תזדקני, לא תעסקי במוות, יש לך משימות בחיים…

יעל מקשיבה, "את חושבת שזה ציווי?

כן! אמרתי בבטחה.

בעקבות שיחה זו התחלנו לפרט את כל משימותיה המיידיות והיא החלה, ללא התייחסות לזמן, לתכנן אותן. מאז עברו שנתיים, עברה אין סוף טיפולים והקרנות, כרתו לה כריתת מניעה את שני השדיים, השיער חזר, פחות ילדה ויותר אשה, וגם הקימה עסק למופת, יוצרת ללא הרף, יחסים זוגיים בריאים ומחכה לחופשה כדי לתכנן את הילדים. כשהתקשרתי אליה לפני מספר ימים, לשמוע מה שלומה, היתה ערב נסיעתה להציג את תוצרתה באירופה.

חיפוש מטרה מאחדת

ליצור משמעות קשור בלהביא סדר לתכנים של המוח ע"י כך שמשלבים פעולות שונות של אדם לתוך חוויית זרימה מאוחדת.  כלומר לאדם שחי עם משמעות, יש חוויה של מטרה שמאחדת הרבה מטרות שונות. המטרות הקטנות (להשיג חברים, לרכוש השכלה, לנצח במשחק ספורט) אינן כה חשובות אלא בכך שהן מארגנות וממקדות את  תשומת הלב והפעולות של האדם. המטרות שלכאורה אינן קשורות, מתלכדות לאתגר חובק כל שנותן מטרה לכל מה שהאדם עושה. מטרה מאחדת, היא מה שנותן משמעות לחיים.

(ראה הדוגמא של אמא שלי שרוצה לשמח אנשים)

המוקד של הטיפול במצבי כאוס, לפיכך יהיה מציאת המטרה המאחדת ותרגומה חזרה לחיים.

הטיפול

• רקע אישי משפחתי
• רקע הטיפול
• שמירת הרצף והכרה בקיום באמצעות תצפית, דיווח, תיעוד מילולי ובכתיבה, והיות עד אקטיבי
• הפרדיגמה המתפוררת ובניית מטרות חדשות
• "תיקונים" ויחסים
• תקווה

עם ורה (שם בדוי, הפרטים שונו), עברתי שתי תקופות של כאוס. בשלב הראשון, הגיעה אלי בעקבות פרידה כואבת ופוגעת מבעלה. זה היה לפני 10 שנים. אחרי 6 שנים, התגלה אצלה גידול ממאיר במוח. ורה, היתה בת 50, הרופאים נתנו לה 9 חודשים, והיא חיתה שנתיים, מצבה התדרדר מאד בחצי השנה האחרונה עד מותה לפני כשנתיים. ורה עוסקת בספרות ופילוסופיה, היא אמא לתמר, בת בוגרת. (כל הפרטים שונו)

בפרדיגמת החיים של ורה מצויים אלמנטים כמו:

לחיות זה ליצור, לקבל הכרה חברתית דרך פרסומים ותלמידים, להתפרנס מעבודתה, להיות אמא דואגת, פעילה חברתית, מקיימת יחסי חברה ענפים ביותר, לעמוד בחזית של מאבקים חברתיים, ולכתוב ולכתוב ולכתוב. להיות אשה יפה, חושנית ומיוחדת, ספורטאית, כושר הביטוי המילולי והכתיבתי שלה יוצא דופן, היא הוגת דעות מקורית, בלתי שגרתית, פורצת דרך, מעוררת התנגדות והערצה. יחסים משפחתיים מורכבים ביותר, כשרק התחלתי אתה את הקשר, היתה בניתוק רב שנים עם כל בני משפחת המוצא שלה. יחסיה עם ביתה – נושא שעמד במרכז הטיפול בפאזה הראשונה, הגיעו לסטטוס קוו של חיים של כבוד הדדי, עם תקופות קונפליקטואליות.

פרדיגמת החיים של ורה, נשתבשה כליל. מיד עם גילוי הגידול, לא יכלה עוד ללמד, התחילה מיד טיפולים כימיים והקרנות, ואשר כתוצאה מהם נשר כל השיער המפואר שלה שהיה מזוהה עם אישיותה הצבעונית. הפסיקה את כל פעילותה הספורטיבית כיון שהיתה נופלת הרבה, התקשתה ללכת ברחוב לבד, כיון שתחום הראייה שלה קטן באופן ניכר. כיון שהיתה על סף של סיום כתיבת ספר המסכם את תפיסותיה, עוד במשך חודשים ארוכים ניסתה בעזרת עוזרים רבים לסיים אותו, ללא הצלחה.  

מיד עם הגילוי, היא אימצה לעצמה פרדיגמה חדשה, של ההולך למות הבודהיסטי, מאסכולת ספר המתים והחיים הטיבטי. כיון שנחשפה זמן מה קודם לכן לעקרונות הבודהיסטיים, ראתה זאת כהכנה טובה, לפרידה יפה ואצילית שהיא רוצה לעשות. – היא דברה באופן בודהיסטי על נכונותה להיפרד מן העולם, חילקה חפצים לאנשים, סיכמה את חייה בנחת, וברכה את ידידיה הרבים. דברה על כך שהיו לה חיים טובים, שעשתה די, והיא מוכנה ללכת. פרדיגמת הפרידה ההירואית מן החיים, נתנה לה תחושה של תפקיד, כיוון ובעלות על ניהול חייה. אפילו תאם את הכריזמה שלה. אני זוכרת שימים ספורים לאחר הגילוי, הדלאי למה ביקר בארץ. לקחתי אותה איתי להרצאה שלו על non violent life, למרות מצבה הגופני הקשה, קושי ללכת, לראות… היא היתה מאד מאושרת, וחוותה זאת כאירוע מכונן לאותה תקופה.

כולם היו מרוצים, עד שהתברר שלא מתים כ"כ מהר, ובדרך עוד צריך לחיות. והאג'נדה של המוות אינה מציעה מסגרת לחיים היום יומיים. כאן, החל המשבר, ולפתע יחסים עם הסובבים אותה, ובמרכזם תחושת תלות, נעשו מאד  לוחצים כך גם מצב גופני, תכן חיים, מטרות. שום דבר בפרדיגמה של חייה הקודמים לא הכין אותה לחיים שאינם תואמים את הקודים שלה. הפרדיגמה לא התאימה למציאות. היא נכנסה לדיכאון, ייאוש, בלבול, תחושת כאוס, כעסים קשים על כולם, פחדים איומים, מחשבות פרנואידיות, אובססיביות מסביב לעניינים שבתפיסה שלה התנפחו למימדי ענק.

גם אצלי, השתנו מיד קודים של עבודה טיפולית. כיון שהמצב התדרדר מהר, התחלתי לראות אותה לסירוגין בביתה או אצלי, על פי המצב הבריאותי. זה יצר באופן יזום ובלתי יזום, מעורבות חזקה עם כל בני המשפחה, חברים, המטפלות שלה, אנשי היוגה, המדיטציה, מרפאים בעיסוק, בתנועה – כל המערך הטיפולי שנבנה סביבה. יצרתי מהר את ה"מערכת המרפאה" שלה – חיבור בין הדמויות הקבועות שבחייה. זה הצריך עבודה משפחתית שתגשר על קונפליקטים קשים וזרות בין הבת  לבין אחיותיה של האם. וכן, הפשרת היחסים בין ורה לאחותה. העמדתי את עצמי לרשות ורה וכל בני המשפחה, כולל המטפלות שטפלו בה. אחדות מהן קיבלתי ביחד עם ורה לשיחות.

לאורך הטיפול למן הרגע הראשון של גילוי האבחנה, ראיתי עצמי כמלווה את החיים ואת החיים שאחרי החיים במקביל. ערב אחד, עדיין בתקופה שורה היתה מוצפת חרדה, והיה צריך לדבר איתה מספר פעמים ביום, חזרתי מירושליים, ובמשך כל הנסיעה, שרתי איתה שירים, והקלטתי במכשיר הקלטה שהיה לי באוטו. הרגשתי שהשירה גורמת לה הנאה, מפעילה את המוח, מאחדת אותנו, מפחיתה אימה, וביחד עם זאת, כבר חשבתי איך אני אוספת חומרים שיישארו עבור ביתה, אחרי מותה. ואמנם, ביום השנה הראשון אחרי מותה, השמעתי את הקלטת, בה היא שרה לי שירים, על פי בקשתי, שהיתה נוהגת לשיר לבתה כשהיתה ילדה, ובכלל שירים של פעם. "באה מנוחה ליגע", "הך פטיש עלה וצנח" ועוד שירי מולדת. כך היגעתי לתל-אביב והיא לשינה.

הייתי צריכה להרחיב את השפה הטיפולית, כדי להתגבר על שעות ארוכות שהיתה מנותקת בתודעתה. הטכניקה שמצאתי כטובה ביותר,היה מסאג' ידיים ורגליים. גם כשלא הגיבה מילולית או בהבעת הפנים, הגיבה פיזית באמצעות הידיים והרגליים. היה פה שילוב של הנאה, עם שמירת ערוץ תקשורת פתוח.

עבודה על שמירת רצף תודעה לקראת הפרדיגמה הבאה.

נושא מרכזי בעבודתנו היה קשור ישירות להתפרקות רצף החיים ושיייכויות, התפרקות רצף התודעה. כאדם שהכלי המרכזי שלו הוא מילולי, עודדתי אותה בכל דרך, לשמר כלי זה, באמצעות דיווח ותיאור, בע"פ ובכתב את חוויותיה הפנימיות, את זרם התודעה שלה, ואני שימשתי כעד נוכח, מכיל, מאשר, ופה ושם מציע משמעויות וכיוון.

העבודה על ארגון ומעקב אחר רצף התודעה, קשורה להכרה בקיומה. "אני חווה וחושב, משמע אני חי" אצל ורה זה עיקרון בסיסי.

אינני יכולה להפריד בטיפול עצמו, בין עקרון שמירת רצף התודעה, או בשפה הבודהיסטית – ה – mindfulness, עם מלאכת עשיית המשמעות על שלושה המובנים שהזכרתי קודם. היכולת למתן משמעות, מותנה בקיומה של תודעה צלולה לכאן ועכשיו, ולקיחת אחריות כלפי ההתכוונות של האדם.

מלאכת עשיית המשמעות – שלש משמעויות למשמעות:

אמרתי קודם שמטרה מאחדת, היא מה שנותן משמעות לחיים, ושמציאת המטרה המאחדת, היא מוקד הטיפול.

אינני זוכרת אם הצהרנו על זה כחזון, אבל היה ברור שלאורך התקופה האחרונה של חייה, ורה נמשכה לאיזה "goodness", לא כ"כ בעניין של להיטיב עם אחרים כמטרה, אלא לזקק את עצמה, ולהגיע לטבעה האמיתי, לטוב הפשוט הטבוע בה. המיקוד במטרה זו כפונקציה מארגנת, עוקף לגמרי שאלות של חיים ומוות, שואף למשהו שכולו בידיה, ומגדיר מחדש את המושג "תקווה".

הפרק של תיקון יחסיה עם העולם, תופס מקום חשוב במחשבותיה, היא חווה כסבל את הצדדים התוקפניים, פוגעניים באישיותה, וזה מציק לה. אנחנו משוחחות הרבה על ספרה, העוסק בביקורת הספרות, אותו לבסוף לא הצליחה, ויותר מכך אני חושבת שלא רצתה – להוציא. וכך אמרה: "קשה לי עם הספר, שהוא כולו ביקורת. מה היה כ"כ דחוף לי להיצמד לרוע של אנשים. זו היתה סובלימציה מדהימה להעביר את האלימות שלי לטקסטים. אני יודעת שהעלבתי בני אדם. התייחסתי לא תמיד בנדיבות.זה היה בדרישת התפקיד להפוך אבנים כדי לחפש מתחת לאדמה עקרבים ונחשים. זו היתה העבודה שלי. היה חיבור מדהים בין המזג האישי שלי, לבין העבודה. עשיתי את זה בתשוקה דתית, את כל הזעם שלי לתעל לכתיבה ולקבל ביקורת משבחת.

שוחחנו על העבודה הפנימית שלה, שרוצה לנקות את "האורוות הפנימיות", ולהשאיר את הלב נקי. יחד עם זאת, חשבתי שהלקאה עצמית, מתוך העמדה העכשווית שלה, איננה נכונה, ולא רציתי לתת את ידי לשלילת העבר שלה ויצירתה הענקית, שחלקה הגדול היה פובליציסטיקה וניתוח ביקורתי. אמרתי שלכל אחד מאיתנו יש ייעוד, והייעוד מוכרח להיות בהלימה לתכונותיו הייחודיות, שאם לא כן, לא היה ערך לייחודו. אני מציינת שזה היה תפקידה בעולם כאדם צעיר, להרים אבנים ולגלות תחתן נחשים, ויש בכך שירות חיוני לתרבות, והיא עשתה זאת באופן מושלם לאותו זמן. אני מזכירה לה היבטים נוספים בתפקידיה כמנהיגה תרבותית, יחסים שלה עם סטודנטים, גידול והעצמה ודלתות שפתחה לכל כך הרבה אנשים. אני אומרת לה שהיא עשתה את הייעוד שלה, ושזה חטא לא לקיים את הייעוד. אבל היום האינטרסים שלה אחרים, ויש ביכולתה לעשות תיקונים גם בלי לשלול את עצמה.

הדברים מניחים את דעתה והיא מאשרת אותם. כן היום אינני רוצה לבטל את עצמי.

ורה מפרקת הלאה את הנושא – "אני נמצאת עכשיו במקום "לימינלי" – liminal  (סיפי, סף, שעל סף ההכרה (בפסיכולוגיה) היא מסבירה לי: אזור לימינלי הוא טקס חניכה בחברות שבטיות, בו מערערים לך את היותך עם האגו, והיותך יצור חברתי. מפשיטים אותך מכל הדרגות שלך, אתה הופך לרמת 0. כמו חיה.ואז מן הרמה הזו מתחיל טקס החניכה, בו אתה מקבל את האישיות החברתית עם כל התפקידים.

"אני נמצאת עכשיו במקום לימינלי, המון דברים הלכו, נכחדו ואני צריכה למצא דברים חדשים, לא רק שלא היו, אלא דברים שהיו ולא התבוננתי בהם. המחלה זה בדיוק זמן לימינלי. שהתפשטתי מכל התכונות האשיות שאני מכירה כ"ורה" שאיבדתי את הזיכרון, והשיער. זה מרתק אותי, אני מבינה שלזיכרון יש תפקיד בזהות שלנו. הוא מקבע את הזהות, לא נותן לה לזוז ולהתפתח. הזיכרון הוא שומר הסף, שעוזר לך להישרד, לא להשתנות, אנחנו עושים מאמצים כדי להישאר the same. זה מבהיל ומרתק מבהיל ומרתק, היכולת לבדוק גבולות שלי שאף פעם לא ידעתי עליהם. לא לזכור, מאפשר ללכת למקומות אחרים.

בהקשר אחר היא מדברת על הנאה כמשמעות, ולספר את הסיפור שלך כמשמעות

אני רוצה לחיות, בוחרת בחיים. אני מגלה את ההנאה כסיבה לחיים. אני נהנית – אוכלת תפוז – נהנית, פוגשת אנשים ומשוחחת איתם – נהנית ושמחה. אני לא משוקעת בתוך הצער בגלל שאני עומדת להיפרד, אני מסתכלת בהתפעלות על העולם. זה לא מוכר לי, כי בד"כ יש לי ביקורת על העולם. נהניתי, אבל לא נתתי לזה מקום בצורה מודעת. מרגישה ממש שהחיים יפים.  מרגישה יותר אהבה, הביקורת והרפלקציות על כל דבר באופן ביקורתי – הולכים ועוזבים אותי.

ורה – זה חשוב לי לספר את הדברים, כי הסיפור, נותן לדברים משמעות. קורה משהו, משהו מסעיר, מטלטל, מה אני אמורה לעשות עם החוויה הזאת, האם זאת חוויה פרטית? מה עושים עם כאלה חוויות, האם זה משפחתית, או פסיכולוגית, יש המון אופציות להסתכל על הדבר הזה, אני רוצה לא למסמס את הדבר הזה, אלא להבין אותו בצורה יותר שלימה

2 – מתייחס לכוונה של האדם – למשל: "הוא בד"כ מתכוון לטוב"

לדבוק בחיים או לבחור להיות בן אדם טוב

… כשהבנתי שאני הולכת למות, התחילה להעסיק אתי השאלה לאן אני הולכת, מה יקרה לך אחר כך… בהתחלה זה היה אינטנסיבי, וגם חשוב, והיום זה נרגע, בכך שיש לי הרבה אמונה וכבוד בכל העניין של מה יהיה איתנו.  שאלת הבחירה של איזה סיפור חיים בחרתי לעצמי, הופכת להיות חשובה. איזה אנשים אנחנו מבחינה מוסרית, לבחור את הקיום המוסרי שלנו זה נראה לי נורא חשוב, יותר חשוב מכל דבר אחר.

ורה חושבת שחיים של אנשים בד"כ מאורגנים בסיפורים שהם מספרים לעצמם. ואצלה, הסיפורים כבר אינם מודבקים. היא חווה את מצבה הסרטני כ"התפרעות". עכשיו, היא רואה בכך ביטוי לאני האמיתי. זה שמאחורי הסיפורים.  העצמי האמיתי לדידה, חסר צורה, וזה מה שיוצא אצלה עכשיו החוצה. "מה שהשתנה אצלי זה הכושר לתת פרצוף וסדר למציאות ולשלוט בה כאילו הכל בסדר."

שאלתי, איך היא חווה את ההתפרקות הזו, "זה משחרר" היא עונה, כי המציאות הקוהרנטית היא פונקציה של משהו סביבתי, ואני כבר לא חלק מזה". אחרי שפוחתת החרדה, היא מתחילה לחבב את ה"עצמי החדש" הזה. ביחד אנחנו מנסות לשלב בו אירועי חיים ממשיים שמתרחשים סביבה. היחסים עם המטפלות, עם חברותיה, אינפורמציה על המצב הבריאותי.

חוויות סובייקטיביות רבות מעוררות חרדה, כגון שגונבים ממנה, שכועסים עליה, שמשקרים אותה – אלו נגרמות בין היתר, מקיטוע של רצף התודעה, ומחוויית אשמה. בד"כ האנשים בסביבתה שוללים את החוויות שלה, מנסים לתקן אותה ולהראות לה שהיא מגזימה או מעוותת. מצאתי שתגובות אלו, מחריפות את חוויית הבדידות ותחושה שהסביבה מתנכלת ולא מבינה אותה, ושהיא צריכה להסתיר את מה שהיא מרגישה. לכן קודם כל אני נותנת וולידציה לכל תחושה שלה, וחיבור עם איזה אלמנט מציאותי. אני ממלאה איתה חורי תודעה באינפורמציה, נותנת פשר ומשמעות לכל רגש שמתעורר אצלה, ומכניסה אותו בתחום ההגיוני והסביר, ויוצרת רצף קוהרנטי שניתן אחר כך להמשכיות.

למשל, תקופה ארוכה היא הרגישה שאחת החברות שלה רוצה לנתק איתה את היחסים כי היא, בעבר, 10 שנים קודם לכן, שיקרה אותה בעניין הגיל שלה, ורה אמרה לה שהיא צעירה ב 4 שנים מגילה האמיתי. ישבתי עם ורה והחברה, שהיתה דמות חשובה בחייה, ושוחחנו על היחסים. בשיחה התברר כי החברה אוהבת את ורה אהבת נפש, אבל מתקשה לקבל את דבר המחלה, ומרגישה שאיבדה את ורה שהעריצה כ"כ. היא ביכתה את אובדנה. למרות זאת, היא מבקרת בנאמנות, עוזרת, משתלבת בתורנויות העזרה. היא צוחקת כשהיא שומעת על תחושת האשמה של ורה בעניין השקר, כשהיא מפריכה לגמרי את חשיבות העניין. אני מבינה שורה חווה דבר נכון, כלומר הסתייגות מסויימת של חברתה, אבל מפרשת את הסיבה לא נכון, ולוקחת על עצמה את האחריות. ההתעסקות האובססיבית בעניין, ממש יום יום שעות רבות, והסבל הכרוך בכך, ממשיכים עוד שבועות רבים. בשיחותנו, אני מייחסת את החשיבות שורה מייחסת לשקר, לנושא "התיקון האישי" במובן הרוחני בודהיסטי קבלי, שורה קבלה על עצמה, כבר מן ההתחלה, ואפילו עוד לפני גילוי הסרטן. רק לאחר שנגענו בחווייה הפנימית של הזיהום שבשקר, והיא ממש חשה חרטה, יכולנו להעביר זאת חזרה למישור היחסים, ובסיכומו של עניין, ישבתי איתה וניסחנו מכתב וידוי וסליחה.

תרומה נוספת לעניין זה קיבלנו ממקור לא צפוי. זימנתי לורה פגישה עם הנזירה ריטה, נזירה מורה בודהיסטית חשובה, שביקרה בארץ. ורה סיפרה לה על הרגשתה הרעה בעניין השקר, והנזירה ריטה, בלבוש הארגמני של גלימת הנזירה שלה, והראש המגולח התפוצצה מצחוק ואמרה: "את יודעת כמה אני שיקרתי אנשים, הייתי ממציאה סיפורים על עצמי שלא היו ולא נבראו. ואחר כך, כשהפכתי נזירה, נמאס לי מזה, ראיתי שזה לא בריא בשבילי, וחזרתי לידידיי ואמרתי, אתה זוכר שסיפרתי לך….. אז זה היה שקר, ועכשיו אני כבר לא משקרת. כולם סלחו לי, ומי שלא – אז לא".

זרם תודעה

ברוח המסורת הבודהיסטית, שמשבחת את ה – void, שוחחנו על המצב החדש של "ריק", גם כתרגול רוחני הנאמן לעיקרון הבודהיסטי של non-attachment,  ותרגול של deconstruction.

יש באובדן קו המחשבה,  משהו educational, שהדברים הם לא בשליטה שלי. ואני שתמיד אהבתי שתהיה לי שליטה בכל, מבינה, שאני לא עוד הסוכנת היחידה. ברגע מסויים החלטתי לעזוב ולא לנסות יותר להתחקות  אחרי זה.

היא למדה להתבונן בפנומנולוגיה של החווייה, באמצעות הכלי של ה mindfulness,  באופן פחות שיפוטי, ללא כעס על עצמה שאינה מצליחה לתפוס את קו המחשבה, וללא עמדה וציפייה.

היא מתארת את היכולת לרפלקסיביות (השתקפות עצמית, היכולת לדבר עם עצמה, להתבונן בעצמה מבחוץ)  שהלכה לאיבוד עם המחלה. "דרוש המון מאמץ כדי לקלוט את העולם, לשחזר תמונה, כי הכל חורים של שכחה.. קצת חוזרת היכולת הרפלקסיבית, (to reflect) וזה טוב, כי זה ממקם אותי בעולם. התודעה נעשית יותר צלולה. אפילו לא ידעתי מה הלך לאיבוד. חוזרת היכולת לדבר עם עצמי.

בצד כיבוש הטריטוריה הפרדיגמטית הבלתי מוכרת, נעשית עבודה על שמירת רצף התפיסה העצמית והזהות גם דרך המוכר. בעניין הפגישה עם הריק הקיומי כערך, היבעתי את דעתי שגם אם זהו מצב שמשחרר את הרוח, קשה מאד להישאר זמן ארוך בתוך המצב הזה, ואולי מה שיכול ליצור משמעות מקרקעת זה היכולת לדווח על החוויות הללו ממקום שאנשים הנתונים לזרימת החיים, לא יכולים לעצור ולהסתכל. והדיווח והתיעוד (בע"פ, או מפיה בכתב) יהיה תפקיד ומשמעות. חלק גדול משיחותינו תיעדתי בכתב או בהקלטה, והתפיסה שאחרים ייהנו מחקירת החווייה של ורה, גרמה לה סיפוק, ובכך היה המשך טבעי לזהותה קודם לכן.

לחזור הביתה, למקומות המוכרים

פעולות גופניות שהצליחה לבצע הסבו לה עונג רב, גם אם סירבה להן בתקיפות בהתחלה, וזה יצר קונפליקטים קשים בינה לבין ביתה, שהתעקשה שהאם תרד במדרגות, שתצא לטייל בחוץ, ושתסתובב ללא הליכון בבית. ורה, שכל חייה היתה ספורטאית פעילה, אחרי תקופה שלא יכלה בכלל, התחילה מעין ריצה בתוך הבית, וקצת במגרש שמתחת לבית. והיא מדווחת:  לפני שבועיים התחלתי שוב לרוץ. הרגשתי שאני לא יכולה לוותר על חוויה כ"כ אינטימית. הריצה זה כמו לחזור הביתה. רגע של bliss.הרופאים אמרו שלא אחזור לריצה, ובכל זאת אני רצה.

אני רוצה לעזור לה לתת חיים לסימנים הקטנים, ולהגדיל את המקום ששמו "הביתה" גם אם המקום איבד מן המוכרות שלו. לשמר חיות וזיכרונות, לשחזר חוליות חסרות ברצף, ולייצר חוליות שנעלמו.

אני שואלת – איזה עוד glimpses יש לך, "בלחזור הביתה"?

ההיבט המשפחתי – יחסים עם הבת

ורה – היחסים שלי עם תמר נעשים משהו אחר. אני חוזרת להיות אמא שלה.

היום קמתי בבקר והרגשתי שעזב אותי ה urge להיתקל בה (לתקוף), לעשות friction. חשבתי על התובענות שלי,בלי לדבר אפילו. קמתי בבקר, ושאלתי מה שאימהות שואלות: "מה שלומך".

תחושת החזרה לתפקיד האמהי, מעוררת מצד אחד שמחה גדולה, בצד הדאגה הטבעית לעתידה של בתה. אך מן הצד השני, מציף את האמביוולנטיות שקשורה ביחסים. העבודה הטיפולית הנוגעת ליחסי האם והבת, עונים על המטרה של שמירת רצף התפקיד, מה שמחזיר לורה היבט חשוב במשמעות החיים שלה. בפן אחר של העבודה, ורה מתעמתת עם השדים שבנפשה, הפורצים דרך יחסיה ורגשותיה עם ביתה.

Discrepancy – אי התאמה בין אמא לבת

מבחינתי, התחושה של התפקיד היא כי עוד גמרתי לטפל בך, עוד לא גמרתי להיות אמא שלך מכל מיני עניינים. ואני לא יכולה כרגע לנטוש את התפקיד הזה.

לתמר, לא נוח, היא תופסת זאת כאמירה של ורה, שהאם איבדה עניין בחיים של עצמה, ומריחה בכך ייאוש מהבראה.

כדי להרגיע את הבת, אני מציינת, שהמחשבה על תפקידה האימהי, נותנת לורה כוח, ואני מבקשת מן הבת להקשיב ולהבין שורה רוצה להגיד את אשר על ליבה.

ורה – אני מרגישה שאני צריכה להיות עדה נבונה אמפטית אוהבת גם לחיים שלך, ל welfare  שלך. שהחיים שלך יהיו מלאי סיפוק, מלאי יופי, נדיבים, סובלניים, מתוקים. שיהיה לך כל הזמן את הניצוץ הזה של החיים שנורא תאהבי אותם והם יאהבו אותך. יש לך כשרון למצוא כ"כ הרבה עניין וסיפוק והפתעה עם כל מה שאת עושה. אני יודעת את זה, זה ברור לי. זה דבר שצריך להתאמץ עליו. כי כשרון, בניגוד למה שאנו חושבים, שזה מן הטבע, אני חושבת שכשרון זה מאיתנו, כולו מאיתנו. זה הכישרון שלנו להכיר את עצמנו ולדעת את עצמנו ולהבין את הברק האלוהי שלנו, לזהות אותו. אף אחד לא יזהה את הברק האלוהי שלנו חוץ מאיתנו, חוץ ממך, וזה העבודה שלך, עבודת החיים שלך כמו שזה עבודת החיים של כל בן אדם, להיות בן אדם הכי טוב שאפשר, הכי נדיב שאפשר לאנשים אחרים הכי אמפטי, הכי נדיב  לעצמך. הכי אמפתי לעצמך. והכי חשוב, שתלמדי סוף סוף לרקוד.

הדברים יוצאים בפרץ, זו איננה שיחה יוםיומית ביניהם, אמירה נדירה.

תמר – מצד אחד נרגשת, אך יש גם מבוכה, (לתמר לא נוח שאמה רוצה לחיות בשבילה, רוצה שהאם תחיה כאחד האדם, עבור עצמו.

ורה – מתכווצת, מבינה את התגובה כהתנגדות אולי לא אמרתי דברים מספיק ספציפיים.

אני – אין משא ומתן על תחושת התפקיד שלך, של להיות אמא שעדה לגדילה של הבת שלה. זה לא נושא למשא ומתן, זה לגמרי אישי. את אומרת יש לי תפקיד בחיים, את נוגעת בדבר הכי בסיסי – יש לי תפקיד בחיים, אני רוצה ללוות את הבת שלי. זה זכות שאת יכולה לדבר איתה על זה, אבל זה לא נושא למשא ומתן.

תמר – (מרגישה את מוזיקת הפרידה בדברי האם, ומתנגדת) התפקידים שלך קשורים אלייך

ורה – ומה זה אומר?

תמר – שזה קשור אלייך, שזה מה שלא מאפשר לך לעזוב את העולם.

אני שואלת את תמר ברכות – האם זה קשה לך שהיא אומרת כך והיא לא אומרת שהיא נשארת בגלל דברים אחרים?

תמר – כן

אני – למה זה קשה לך?

תמר – יש בזה משהו קשה, כל הנושא קשה. קשה לי שיש הביטול של עצמך, שיש רק את התפקיד שלך ביחס למישהו אחר.

ורה – לא הייתי אומרת שזה הביטול של עצמי, אלא זה חלק ממני, חלק חשוב ממני, זה לא עומד מחוץ לעצמי. יש מקומות שהבידול הזה בין בני אדם הולך ומצטמצם. למשל ביחסים קרובים כשהאינטרסים האישיים מאד חשובים.

תמר – כן, אבל האמירה, אני חיה בשבילך, נראית אמירה מאד… את גם בן אדם שגדל ועובר דברים. אולי זו ההבנה שלי של חוסר בסימטריה בינינו. גם אני מרגישה שיש לי תפקיד שהוא חלק ממני…

ורה – מהו התפקיד

תמר – של להיות בת, של לעזור לך. אבל זה לא כל מה שמגדיר את הזהות שלי.

ורה – את אומרת: בניגוד לי, שכל מה שמגדיר את הזהות שלי זה להיות אמא.

תמר – את אומרת שאצלך זה הדבר הכי מרכזי, ואני לא בטוחה שזה באמת כך.

אני – היא אומרת שעוד יש לה תפקיד וזה נותן טעם לחייה

ורה – נכון

תמר – זה דבר קצת מוזר, כי אני כבר גדולה, וזה מבאס אותי שויתרת על המטרות האחרות….

בשיחות אישיות, ורה מעלה את האכזבה שלה מבתה כאדם, היא מרגישה את עצמה מפלצתית כשהיא עושה זאת. אנחנו מחברות זאת לתהליך הזיקוק האישי, אני עוזרת לה להסתכל על מה שהבת מייצגת בתוכה, ועל הקושי לקבל את החלקים הפנימיים הללו. שיחות אלו עוזרות לאוורר דברים שהיא חווה, שאיננה מרשה לעצמה להעלות על דל שפתיה בפני אחרים, לשחרר לאוויר העולם מחשבות מעיקות, מחשבות שהיא חשה כרוע ובושה, לעבד ולטהר את עצמה מהם.

שאלת מטרת החיים היוותה נושא מחלוקת וכעס אדיר בין ורה לביתה. מטרתה של הבת היתה להשאיר את אמא בחיים, היא סרבה לדבר על פרידה, כעסה עד דמעות כשורה ביקשה אפשרות לדבר על פרידה ומוות. הבת ראתה בכך כפיות טובה והרגישה שהאם מכשילה בכך את מאמציה לשמור את אמא בחיים בכל מחיר. כל המשפחה והמכרים כעסו על תמר, שלא ויתרה לאם, לחצה עליה לאכול, לזוז, להימנע מחיתולים כדי לא לוותר על האיפוק, אני ברגע מסויים לקחתי עמדה אחרת, ראיתי שתמר היא המטפלת הראשית, שהיא עושה זאת מאהבה, וזו התפיסה שלה, ועדיף שאהיה בצד שלה, מאשר אנטוש ואכעס כמו רוב הסובבים. חשבתי שכך נכון יותר גם עבור ורה.

עד נשמת אפה האחרונה, הבת ניסתה להאריך את חייה, נגד עמדות כל הרופאים ובני המשפחה. בבקר האישפוז האחרון, הבת התקשרה איתי ושאלה אם לחבר את אמא לחמצן, אבל ידעתי שהיא כבר עשתה את ההחלטה, ואמנם כשהיגעתי לבית החולים מצאתי את האם מחוברת.

יחסים עם האחות

שיחות חשובות בתקופה זו התייחסו להיסטוריה הקשה של יחסיה עם הוריה שנפטרו מזמן, ובאופן ממשי יותר – אחיותיה, ומתן משמעות לתקופה הארוכה של נתק, שעשתה ביוזמתה למשך שנים. באחת הפגישות שחזרנו את החוויות המוקדמות של האחות, אשר לקתה בסרטן בעודה בת 20, וחוסר האונים של ורה, שהיתה אמורה להיות הדמות המטפלת לאחותה, כיון שהאם נפטרה אף היא מסרטן בגיל הנעורים. הניתוק, שהשתחרר כבר כמה שנים קודם לכן, לשמחת שתיהן, הוסבר כדרך של ורה לחפש את זהותה כדי להשתחרר מדימוי קשה שהיה לה במשפחת המוצא. עבודה עם reframe, הבהרת אירועים, וידויים, בקשת סליחה הדדיים, וחוויות מחודשות של אהבה, גם דרך יחסים מצויינים שהיו לורה עם בנותיה של האחות – כל אלה יצרו זיכוך, קרבה ואהבה ביניהן, ואיפשרו לאחות להשתלב בצוות המטפלים של ורה.

היחסים איתי

ורה – אולי זה דברים שאסור לדבר עליהם. שצריך להשאיר  מאחור ולא לדבר עליהם בכלל. להפקיר אותם לאיזה דומיין. זה נורא מעניין, אולי נדבר על זה שוב פעם אחרת, איפה שמתי אותך איפה אני שמה אותך היום, בשבילי זה נורא מספר את הסיפור של כל ההשתלשלות שלי. אני מסתכלת על המהלך של חמש השנים האחרונות בקשר אלייך, וזה רק הלך ונעשה יותר בלתי צפוי מבחינת הדברים שקרו. את יכולה להבין את זה בכלל? שום דבר ממה שקרה לא היה מובן מאליו, צפוי… אני לא יודעת איך להסביר את זה. בעיקר, איך הדברים הלכו, בכיוון כזה. באיזה שהוא מקום זה הלך לכיוון הכי לא צפוי. את מבינה אותי?

ש א – אני שומעת אותך זה מה שאת מרגישה.

ורה – זה הלך לכיוון שהחיים שלי כל כך השתנו, כמו שלא היו יכולים להשתנות בכלל.  קרה משהו שמבחינתי הסיט את החיים שלי לגמרי, ולטובה. לא היית יכולה לחשוב על זה מראש שככה זה ישתנה. זה נראה לי דבר נורא נורא חשוב שקרה לי. לפעמים אני שואלת את עצמי, תגידי, זה לא חבל שבדיוק כשהתחלת להיות בן אדם, נהיה לך סרטן, מה זה? (צוחקת)  זה שיא הטעם הרע. אני אפילו לפעמים כועסת, אחרי כל ההשקעה, זה מה שנהיה לך? זה לא היה יכול להיות אחרת?

היא משחזרת את העבודה על הסליחה לאמה:

את זוכרת שאולי בשנה השניה דיברתי הרבה על אמא שלי ויצא העניין של הסליחה, שלא יכולתי בשום אופן לסלוח לה, בשום אופן. והיום אני מסתכלת על התהליך הספציפי של לסלוח לאמא שלי, בשבילי זה היה… ההדרכה שלך היתה כ"כ חשובה… אני לא יכולה לדעת על שום דבר אחר שכ"כ שינה אותי יותר מן הדבר הזה. ואני מרגישה שהזרעים האלה נובטים. כי אם יכולתי לעשות את זה עם אמא שלי, יכולתי אחר כך ללכת ולעשות את זה עם האחות שלי. ובלי לגמגם בלי שום דבר להכניס אותה למשפחה מחדש. זה נראה לי ממש אחד ההישגים הכי חשובים שלי בחיים, שיכולתי להשלים עם האחות שלי, השלמה עמוקה. זה בדיוק הסליחה שאת דיברת עליה כ"כ הרבה בהקשר של אמא שלי.

זה נראה לי ההישג של החיים שלי. וזה הישג מופלא. פשוט להפוך לי את הלב. אין כאלה דברים להפוך את הלב של אנשים. ואת יודעת, כשזה קורה פעם אחת, זה נהפך לטבע שני, זה פתאום קורה כמעט טבעי , ואחר כך זה קורה טבעי, זה מה שהפך אותי לאדם אחר. זה משהו שהוא מרגש אותי, ואני כל הזמן חושבת על זה, ואני מתראה עם אחותי די הרבה, ואני שואלת את עצמי, כמה מטורף בן אדם יכול להיות, כבול בתוך האומללות שלו, ולא יכול להרפות, והדבר הזה נותן לי כוח, שהצלחתי פעם בחיים להשתחרר מן האומללות שלי, מן הדברים  האיומים שאני עושה לעצמי, להשתחרר מן השנאה העצמי, מן הבוז, ולאהוב את עצמי. אני מסתכלת על האחות שלי ואני אומרת – בואנה, את אדם מצויין ורה, באמת, את אדם מצויין. ואני מתראה עם אחותי שלש פעמים בשבוע, והיא לא יותר חכמה ממה שהיתה קודם, אבל זה לא issue, אני בכלל לא יודעת איך אפשר להסתכל על קרובים במושגים כאלה, מה זה? וזה לא שאני אומרת אני אשים את זה בצד, אלא זה לא רלבנטי.

נושא התקווה

כנושא המבטא תפיסה כלפי המחלה, נע לאורך כל הטיפול על ציר אחד שבקצהו האחד – תקוה להמשכיות החיים, ובשני – תקווה לתיקון עצמי.

הנושא קיבל מילים מפורשות כאשר יום אחד, הוזמנתי לתת הרצאה על תקווה בפני קהל של מטפלים, מטעם ארגון כל שהוא, במשכנות שאננים בירושלים. ערב ההרצאה, בעודי עובדת עליה, החלטתי להתייעץ עם ורה, ולשאול את דעתה על הנושא. ההרצאה שהיא נתנה לי בטלפון היתה כ"כ מהממת, שהיצעתי לה להצטרף אלי לנסיעה, ולהופיע איתי, אם תרצה, ולומר בעצמה את הדברים. היא היתה מאושרת מכך. נסענו יחד לירושלים. היא עלתה איתי על הבמה, ספרה את הסיפור שלה על תקווה. האווירה היתה כ"כ מחשמלת, כשלפתע  מכל האולם צצו אנשים שספרו את סיפור הסרטן שלהם והניצחון עליו. הדברים שאצטט כאן, נאמרו ע"י ורה. זו היתה ההופעה האחרונה שלה לפני קהל, והיה לה קהל גדול מאד, שמלא את האולם והמעברים באולם הגדול של משכנות שאננים, שעטף והציף אותה בהתפעלות ואהבה.

"אנשים במצב חיים נורמלי לא מדברים על תקווה הם מדברים על שאיפות וחלומות, אלא תקווה זה למישהו שאיבד הכל.

התקווה זו קריאת תגר על מה שהרופאים אומרים, על מה שהחברה אומרת. קריאת התגר הזו יש לה כוח משחרר, שחרור מן התסריט שנכפה עליך, ממה שאנשים מדברים עליך, שחרור מן התפקיד שבו יש לך תפקיד להיות הגוסס ואלו מן החוץ גם מאשרים לך שאתה בתפקיד הגוסס. אתה הולך על מן מסלול מסויים שצריך לקרות א ב ג. תקווה זה לשבש את המסלול הזה שאתה נידון לעבור בו ויצירה של אפשרות אחרת, של חופש, ברגע שאתה חושב שהתסריט לא חייב להיות כזה, אתה יוצר לך אפשרות של חופש.

לרעיון התקווה יש יחסי ציבור מאד קשים. אנחנו כתרבות רוצים לשפוט אותה, ומקום התקווה ממש נשחק. אנו מדברים על מצבים מסכני חיים… לדבר עם חולים סופניים… להגיד את האמת בפרצוף… זה לעשות אינסטרומנטליזציה של חיי אדם. 'הנה אנחנו אומרים את האמת..' וזה כובש את המקום של התקווה. ואיפה המקום של התקווה בכל הסיפור המדעי, זה לא ערך מדעי, ערך רפואי הכלול בסיכויי ההבראה. התקווה זה רידנדנט, ומה שחשוב זה רק מה שהמדע יכול להגיד. תקווה זה אמצעי תרפויטי מדהים.

אנחנו בתרבות נטולת רחמים. התרבות אומרת  שתקווה זה סיפור שאדם מספר לעצמו, שיהיה בסדר. הגישה הרווחת שוללת את הרעיון שאנשים חולים אומרים 'יהיה בסדר' והם (הסביבה) רואים בזה הדחקה. הדחקה זה לא רעיון כ"כ גרוע.

התקווה זה מה שסימן לי את התחלת ההבראה שלי. אני מסתכלת על עצמי כמבריאה, אני לא מסתכל על עצמי כנוטה למות. התחלתי להאמין בריפוי, ביכולת של אחרים לעזור לי. לא הייתי יכולה ללכת לשום מקום בלי התקווה, ההנחה הזו מונחת לפני כל הדברים".

אינני יודעת אם כשהיא אמרה מה שאמרה, לאיזו תקווה התכוונה, לתקווה להמשיך בכוח את החיים, ואיתם את הסבל, או התקווה להגיע לגאולת הנפש. אחרי אותה הרצאה, בילינו יחד בירושלים, בקושי יכלה לצעוד, אבל זכרה את כל מילות השירים של תל אביב הקטנה, וקראה שם לכל צמח שעברנו בשבילים של ימין משה. את הלילה סיימנו באופרה "שיר השירים". לא האמנתי שתחזיק מעמד, אבל היא ישבה זקופה, חשופת ראש ומאושרת.

אין ספק, שכמטפלים אנחנו סוכנים של תקווה, אנחנו מייצגים את הרעיון שניתן להקל על סבל, וליצור ריפוי.  צריך להשתחרר מהצמדת התקווה לריפוי המחלה, ולנסחה כריפוי הנשמה.

נותרו רק האהבה והשיר

החודשים עוברים, ורה בקושי מוציאה קול או מלה מן הפה, כבר איננה אוכלת לבד, אינה זזה, יש צורך להעבירה מכסא הגלגלים לכורסא – במנוף.

אני מציעה שנחבר שיר ביחד. אני מתחילה במלה, והיא ממשיכה וזה מה שיוצא –

"שתינו ביחד ברגע  מרובע

שרות עיגול של אהבה"

אנחנו מצרפות מנגינה.

אני מציעה שנחפש לזה תנועה, ואנחנו נעות בחצי גוף עליון.

אני מזכירה את היסודות השונים, מים, אוויר אש אדמה, ואנחנו עושות תנועות בהתאם. עוברות בתנועה מיסוד ליסוד.

פרידה ומוות ואחרי

שכבה מחוברת למכשירים, מחוסרת הכרה, הפנים מיוסרות, נשימתה מתכתית, כך כבר כמעט שבוע. הבת יצאה לשתות קפה, ואני לבד איתה ועם חברתה. עיסיתי לה את הרגליים, כמו הרבה פעמים בחודשים האחרונים. אני לא יכולה להפסיק ללטף אותה, והיא מתמסרת, ספק במודעות ספק ללא מודעות. וכך, מתוך האיחוד המופלא הזה, האיחוד המשולש, ואולי היו בחדר עוד המון מלאכים… נשפה את נשימתה האחרונה ונדמה. ושקט… רק המוניטור משמיע צליל אחיד של קו ישר. והאוויר מתמלא בנשמה שמתרוממת, וחובקת מלמעלה הכל.

הבת מצטרפת, וחמישתנו, כלומר החברה, הבת, אני, גופה של ורה והנשמה, שעד לפני מספר דקות היתה ורה, ועכשיו עזבה את הגוף ויש לה קיום נפרד, יושבים סביבה. "איזה שיר היא אהבה", שואלת תמר. מיד צף לי השיר "נשים רוקדות" של חוה אלברשטיין. שרים ביחד. וורה, בדמיוני, יוצאת איתנו במחול. האשה הפמיניסטית, האריה השואג בגאווה ותאווה, עם רעמת השיער רוקדת. הגוף שהיה מתוח לגובה, גוף של אצנית, איברים מוצקים, חטובים, גם עכשיו. "מה היא רצתה שיקרה כאשר היא תמות", שואלת הבת כדי לגעת עוד כמה דקות באימה, ובנשמתה, אחרי שזמן כה רב היתה כה עסוקה עם גופה. היא מבינה שהייתי מחסן כ"כ הרבה שנים לסודותיה. רוצה לגעת בה דרכי, עוד רגע להחיותה. סוף סוף מקשיבה לה, כלומר דרכי, משוחררת ממלחמת החורמה על חייה. "היא האמינה בחיים, האמינה שאין זה מתפקידה להחליט אם לחיות או למות, מתפקידה פשוט לחיות", אני נזכרת.

אני מרגישה שקולה מתנגן בי, מלטפת את הבת ושרה לה "ילד פלא" …"מתי נלמד אותם, את ילדינו את מה שהינם…עלינו לומר לכל אחד מהם, יודע אתה מה שהינך, הנך פלא…" ואנחנו שרות לבת הזו בקול אחד, את מה שאמה מאד התקשתה לזמר לה, עד כמה נפלאה היא.

מפנה את פניה קרוב מאד לפני, הבת הסגורה, הדעתנית והמבויישת משהו שואלת: "יש משהו שצריך לעשות עכשיו?" "ללוות ולברך את הנשמה בדרכה למנוחת עולמים, לומר סליחה ותודה", אני עונה מתוך הקרבים. נרגעת. אולי בכל זאת יש משהו שצריך להגיד". "כן, את יכולה לומר תהילים. אני שולפת מארנקי את ספר התהילים הקטן, הכרוך בעור מוזהב, מתגנדר בסרט עור לעטפו. קחי, ישר מצפת הקדושה. פתחי באשר תפתחי, וקראי. "מתום ייצא מרעום והוא ישמח במעשיו". נרגעת. קונצרט לחמישה, שלושה אנשים, גופה אחת ונשמה משוטטת.

סיפור לסוף

גל קטן עולה ויורד באוקיינוס נהנה מכל רגע. הוא נהנה מהרוח ומהאוויר הרענן – עד שהוא מבחין בגלים לפניו, המתנפצים אל החוף.

"אלוהים זה נורא" אומר הגל "תראו מה עומד לקרות לי!"

ואז מגיע גל נוסף. הוא רואה את הגל הראשון, שנראה עצוב ואומר לו: "למה אתה נראה כ"כ עצוב?"

הגל הראשון אומר: "אתה לא מבין, כולנו עומדים להתרסק, כל הגלים עומדים להפוך לאין! נכון שזה נורא?"

הגל השני אומר: "לא, אתה לא מבין. אתה לא גל, אתה חלק מן האוקיינוס"

(מתוך ימי שלישי עם מורי עמ' 154)

ReferenceCsikszentmihalyi Mihalyi (2008) Flow: The Psychology of Optimal Experience. Harperpernnial: New York, London