Cultural integration of Ethiopian immigrants in Israel through multi-tiered systemic interventions
הפעלת התערבות מערכתית רב שכבתית להאצת השתלבות חברתית תרבותית של עולי אתיופיה
המאמר, בשילוב עם סרט וידיאו מקורי שהוכן על ידינו, הוצגו בכנס בין-לאומי:
Working with Marginalized Families and Communities
שהתקיים ביוזמת מאוריציו אנדולפי, ב – 3-6 לאוגוסט 2006, ב – Oaxaca, ,Mexico המאמר פורסם בספר הכינוס, באנגלית ובספרדית:
Ivanir Sara & Zahava Baruch (2006) Cultural integration of Ethiopian immigrants in Israel through multi-tiered systemic interventions ((מאמר וסרט וידיאו
The Oaxaca Book, Working with Marginalized Families and Communities in the Trenches. Ed. Maurizio Andolfi & Laura Calderon de la Barca
ד"ר שרה איוניר, זהבה ברוך
אילו ניחנו ביכולת עמוקה באמת לראות את כל חיי האדם הרגילים כפשוטם, היה זה כמו לשמוע את צמיחת העשב ואת פעימת לבו של הסנאי, והיינו מתים אז מעוצמת אותה שאגה שנמצאת מעברו האחר של השקט. ג'ורג' אליוט, מידלמארץ'
תקציר:
מאמר זה מציג את עבודתה של זהבה ברוך, מטפלת משפחתית אתיופית ופעילה חברתית, עם עולים אתיופים בישראל. המוקד של עבודתה הוא ההאצה של "תהליך התפתחותי" המתחייב בשל הפער בין המנטליות האתיופית המסורתית של העולים לבין החברה הישראלית המודרנית. לאחר שנבחן הנזק שנגרם בשל פער זה, נבנתה תכנית התערבות מערכתית שנמצאה יעילה כמחוללת שינויים ומונעת החמרה. הטכניקות העיקריות של המודל הזה הן אלה: עבודה רב שכבתית; ראיית נקודת מפגש חוצת תרבויות כמתמירה באופן הדדי; "רגל פה רגל שם" – המטפל מבוסס היטב בשתי התרבויות; טכניקת "הספסל בפארק" – סביבתו של הלקוח משמשת נקודת מוצא לטיפול.
ההתערבויות הרב שכבתיות מתמקדות באלה: שיקום המבנה והסמכות המשפחתית, חידוש מקורות הכוח של היחידה הזוגית, יצירת פרדיגמה לילדים בגיל ההתבגרות ופיתוח קולו האישי של האינדיבידואל. המאמר כולל את המודל המפורט ואילוסטרציות קליניות.
מבוא: יהדות עולי אתיופיה
"מסך המסתורין סביב סיפורה של יהדות אתיופיה טרם הוסר, ושורשיה לוטים בערפל גם כיום. הסיפור המסורתי מייחס את מוצאם למפגש ההיסטורי בין שלמה המלך למלכת שבא. יש תיאוריה נפוצה הגורסת שיהודי אתיופיה הם צאצאיו של שבט דן שהוגלו ב-719 לפנה"ס. העובדה היא שאנשים אלה שימרו דת, מנהגים ותרבות יהודית, והעבירו אותם מדור לדור לאורך מאות רבות בבידוד מוחלט מהעולם החיצוני, מנותקים לגמרי מן המרכזים הגדולים של היהדות במערב ובמזרח.
את הקשר של האתיופיים-היהודים למדינת ישראל יש להבין על הרקע הדתי-היסטורי-תרבותי של כל היהודים לארץ-ציון-וירושלים. זהו קשר כמעט מיסטי המעוגן במיתולוגיה היהודית, בסיפורי התורה ונביאי ישראל כפי שהם מובאים בברית הישנה. הקשר והכמיהה לארץ ישראל מתקיימים בכל זמן והם אינם תלויים בדבר, אך בזמני מצוקה (רדיפות יהודים ואנטישמיות פעילה) הקשר והכמיהה הופכים לקונקרטיים. מדינת ישראל מיישמת את הערבות היהודית ההדדית גם באופן פורמלי על פי "חוק השבות" וגם במחויבות שלה לקהילות יהודיות באשר הן.
בעת החדשה, לאחר הקמת מדינת ישראל, הלך מצבם של יהודי אתיופיה והחמיר. נאסר עליהם לקיים את מצוות היהדות וללמד את ילדיהם עברית. מנהיגי הקהילה נאסרו באשמת ריגול לטובת ה"ציונים", ומנהיגי הדת הוטרדו והיו נתונים לפיקוח מתמיד. מלחמות שניהלה אתיופיה ורעב כבד שפקד אותה הכשירו את הקרקע ללחץ בין לאומי על מנגיסטו לשחרר יהודים מאתיופיה ולאפשר להם לעלות לישראל. יהודים ספורים החלו לעלות מאז 1975, אך רק בשנת 1989, הצליחה מדינת ישראל תוך הפעלת "המוסד" ועזרה של ממשלות באפריקה לארגן את "מבצע שלמה", המבצע הראשון להעלאת 14,324 יהודים בתוך 36 שעות.
מאז תחילת העלייה עלו לישראל כ-60,500 יהודים. רובם עזבו את בתיהם בחופזה ובחשאי, משאירים מאחוריהם את כל רכושם ויצאו למסע מפרך וטראומטי לעבר גבולות המדינה, בעיקר לעבר סודן. הם חצו ברגל חבלי ארץ לא מוכרים ונעו באין-ספור מסלולים בתוואי קרקע קשים. הם צעדו לאורך רכסי הרים, במדבריות, התמודדו עם נהרות גועשים ויערות סבוכים, הותקפו בידי שודדי דרכים וסבלו מרעב, צמא, מחלות ותמותה. המסע הרגלי ארך כשלושה עד חמישה שבועות, אך לפעמים נמשך גם חצי שנה, שנה ואפילו כמה שנים, וכלל לא פעם מאסרים חוזרים ונשנים בדרך וחזרות לאחור.
יהודי אתיופיה באו לישראל עם זהות יהודית מגובשת ומחוזקת. הם חשו כמי שמשחזרים את הסיפור המיתולוגי הקדמון של יציאת מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש וחשו שהם שבים הביתה ובכך עושים תיקון לדורות של גלות. בראותם את עצמם כ"טיפה השבה אל הים" האמינו שבישראל ירגישו שלמים יותר כעם בהתאחדם עם בני עמם במולדת היהודית. הם דמיינו את ישראל כארץ השפע, ואת הישראלים כצדיקים שחורי עור, לובשי לבן, שומרי שבת כולם. הם ראו את מסעם הקשה, את סבלם הגדול ואת מקרי המוות הרבים, במיוחד בסודן, כחלק ממסלול היטהרות ובחירה של הראויים להגיע לארצו של האל, והרגישו שקנו, באמצעות סבלם כיחידים וכקהילה, כרטיס כניסה לישראל. אלא שכרטיס הכניסה הזה הכניס אותם למנהרת זמן שלא היו יכולים להתמודד איתה.
המפגש שלי עם זהבה ותהליך יצירת החזון
את זהבה פגשתי כתלמידה במכון שינוי. מכון שינוי הוא מכון פסיכולוגי ותיק, הפועל באוריינטציה מערכתית אסטרטגית, וכולל קליניקה ומרכז הכשרה לפסיכותרפיסטים משפחתיים. המכון מעורה היטב במציאות הישראלית; אנו מלמדים ומדריכים ומשמשים מרכז ייעוץ למטפלים רבים ברחבי הארץ. המכון המונה כעשרים מטפלים משפחתיים; רובם גם כותבים, מלמדים ומופיעים בכנסים בארץ ובעולם. את זהבה ברוך אני מכירה כבר שנים אחדות, מאז למדה טיפול משפחתי במכון שינוי. זהבה היתה תלמידה מיוחדת. היא השתלבה בטבעיות במארג הרב תרבותי של תלמידינו, שעמם נמנו פסיכולוגים ועוסי"ם יהודים, מוסלמים ונוצרים, ערביים, יהודים חרדים, עולים חדשים (מהגרים) מרוסיה, מצפון ודרום אמריקה. זהבה היתה תוספת מבורכת למארג הזה. כבר אז התחברנו בטבעיות, כשזורמות בינינו חיבה והערכה הדדיות. בתקופה הזאת אני הייתי המורה והמלווה שלה, ובעיקר תיירת סקרנית בעולמה הזר לי כל כך הלומדת להכיר אותה כאדם.
כשקיבלתי את החומר אודות הכינוס ממאוריציו אנדולפי, מיד היה ברור לי שלרגע הזה חיכיתי, לעשות משהו יחד עם זהבה כקרש קפיצה לפעילויות שונות למען העדה האתיופית בארץ. כבר בתחילת תהליך העבודה עם זהבה, דרך שיחות אישיות שהיו מאלפות, מצחיקות ואינטימיות, היא סיפרה לי המון סיפורים, הדגימה עלי ואני עליה תקשורת בלתי מילולית דרך מגע רגליים וידיים. ידענו שאנו חולקות נשמה משותפת, וזה משך אותנו זו אל זו. הבנו שאנו חולקות ערכים משותפים, ויש לנו חזון דומה, לכן שתינו השקענו מאמץ "להיכנס לראש" אישה של רעותה. רק במהלך העבודה המשותפת שלנו הבנתי את רוחב היריעה של פעולותיה, פעולות שזכו גם להכרה של הממסד. מלבד שבחים ואותות הצטיינות שקבלה מגופים שונים, היא זכתה להיות בין מדליקי המשואה ביום העצמאות ה-52 למדינת ישראל, פרס שהוענק לה על פועלה ותרומתה לקידום העדה האתיופית.
לאחר שבחרנו את הנושא מתוך מיזמים רבים שיזמה זהבה, התחלתי להשתתף בפגישות שערכה עם קבוצות תלמידים, הורים ומנהל בית הספר בבית ספר הדתי "מוריה" באשדוד. התבוננתי, וצילמתי ותיעדתי חלק מן המפגשים, בפרט בהתחלה, באמצע ובסוף. מטרתי היתה להתחקות, להבין ולגבש את עקרונות הפעולה שלה ואת הטכניקה. באופן הדרגתי הבנתי שלא ניתן להפריד בין הפעולות הללו בבית הספר לבין פעולות רבות אחרות שזהבה עושה במקביל עם אותם אנשים כפרטים. פעולות אלה לא נכללו בחומר המתועד, אבל לא ניתן להבין את התפתחות מודל העבודה שלה, בלי לקחת אותן בחשבון. למשל כשבמקביל למפגשים הכלליים עם ההורים, היא נפגשה עם הורים לנערה שהסתבכה עם קבוצות עברייניות וצרכה סמים. כחלק מהשבת הנערה להוריה ולמקורותיה יצאה כל המשפחה למסע שורשים באתיופיה, כשזהבה מובילה את כל המהלך המורכב הזה כולל הכנה נפשית ומציאת מקורות מימון לנסיעה.
לאורך ההתבוננות שלי בעבודתה של זהבה הבנתי באופן הדרגתי שבפעולותיה היא משמשת מעין גורם מאיץ תהליכים בתוך "מנהרת הזמן" מן העבר כלפי העתיד. כלומר: היא בונה פעולות והתערבויות שתכליתן לזרז אבולוציה חברתית. הבנתי שרוב הבעיות נוצרות לא בשל פתולוגיה אישית כלשהי, אלא מעצם המפגש של שתי חברות שפער של מאות שנים מפריד ביניהן בכל הנוגע לתפקוד בחיים המערביים המודרניים. אילולא המפגש החד, מפגש של בין-לילה, כשבלילה עוד ישנו במדבריות אתיופיה או סודן, ובבוקר התעוררו על קרקע מדינת ישראל – ברגליים יחפות מן האוהל ישירות אל בתי המלון רבי הקומות ששימשו להם קורת גג בימים הראשונים בביתם החדש – אילולא מעבר חריף זה, היו נשארים במקומותיהם, וחלקם לפחות היו עושים את המעבר בהדרגה, לאורך שנים רבות, כפי שזה קורה בהרבה חברות מתפתחות.
מתוך שפע של קשיים שעוברים המהגרים האתיופים בתהליך הסתגלותם בחרתי להאיר מספר מצומצם של נושאים, שאקרא להם פצעי הגירה, מונח שטבענו זהבה ואני; את פצעי ההגירה האלה על פי הבנתי מנסה זהבה לפגוש ולטפל בעבודתה המיוחדת.
פצעי ההגירה
הסבלנות מרה אך פירותיה מתוקים (פתגם אתיופי)
העולים מאתיופיה, שהגיעו למדינת ישראל אינם דומים לעולים או מהגרים אחרים. תהליך ההגירה תמיד מושפע מהפער בין התרבות שממנה בא המהגר לבין התרבות הקולטת. תשעים אחוז מהאנשים שעלו מאתיופיה חיו בכפרים פשוטים, ללא חשמל ומים זורמים, ללא שעון, טלפון וכסף. הם גרו בסוכות קש ובישלו על האש, לא ראו מימיהם בתי שימוש, טלוויזיות ואביזרים אלקטרוניים אחרים.
שני מרכיבים מרכזיים גרמו לפצעי ההגירה: הפער התרבותי בין שתי החברות והסבל הכרוך בתהליך ההגירה ובמסע הארוך ארצה, שנשמר כמורשת גם בדור השני. המסע הארוך החל את אחד התהליכים הקשים ביותר – התפרקות המשפחה והשבט. ההפרדה בין בני משפחה, שחלקם עלו וחלקם נשארו, ומותם של בני משפחה רבים בדרך המפרכת פגעו בתשתית של חברה זו.
בד בבד עם התפרקות המשפחה בשל האובדן הפיזי והצער הנפשי התערער כל המבנה של המשפחה והקהילה. בעלי תפקידים כגון אב, סב, מורה, מנהיג רוחני (קייס), שהיו מורי הדרך בקהילה ובתרבות, אינם יכולים עוד למלא את תפקידיהם מחוסר הבנתם את הקודים התרבותיים בחברה החדשה. בעלי התפקידים הללו אינם נתפסים עוד בין בני עדתם ככאלה שעשויים להועיל במציאות החדשה. וכך בן לא יפנה לאביו לבקש עזרה בענייני בית הספר, ובת לא תפנה לאמה בעניינים של היגיינה גופנית.
עיוות מבנה הסמכות במשפחה
שינוי זה עיוות גם את מבנה הסמכות במשפחה – גברים במשפחה האתיופית היו אחראים לפרנסת המשפחה ולחינוך הילדים. כבר בזמן שהיו במחנה לקראת העלייה לארץ, החלו פקידי העלייה (נציגים מן הארץ) לדבר עם העולים על המנהגים וההתנהלות בארץ. מהר מאוד התברר להם שבארץ קונים את האוכל בחנות ובדרך כלל הנשים הן אלה שקונות וגברים יוצאים לעבודה. היה ברור שנשים צריכות להחזיק את הכסף, כי הן עורכות את הקניות. לכל פעולות ההדרכה לקראת העלייה הזמינו את הנשים ולא את הגברים, כי היה קל יותר לתקשר עם הנשים. בבתי ספר הזמינו את הנשים בנוגע לחינוך הילדים. כך נשים נעשו בעלות המאה ובעלות הדעה, והגברים איבדו את תפקידם ומעמדם וזכו לביקורת פוגעת מצד נשותיהן על שאינם תורמים למשפחה. באתיופיה נשים לא העבירו ביקורת על בעליהן; הן קיבלו את סמכות הגבר באופן טבעי וללא עוררין. כשהגיעו לארץ, רוב הגברים לא פרנסו בהתחלה את משפחותיהם, אלא המוסד לביטוח לאומי העביר קצבאות. הנשים טענו שביטוח לאומי מפרנס אותן ולא הגבר, והן בזו לגברים וכעסו עליהם שאינם פעילים ועוזרים. מחוסר כלים, כבוד וסמכות ויתרו הגברים והתנערו מכל אחריות כלפי הילדים. הם הפכו פסיביים או מתוסכלים ואלימים. בשנים האחרונות היו בעדה האתיופית מקרי רצח רבים: גברים רצחו את נשותיהם, ורבים מהם התאבדו.
האיזון של המבנה המשפחתי הופר גם בשל התערבות אינטנסיבית של גורמים ציבוריים באינטימיות המורכבת והבלתי מוכרת של המשפחה האתיופית. באתיופיה לא התערבה המדינה בחיי הפרט; לא היו עובדים סוציאליים, לא משטרה. בארץ הגורם הציבורי מתערב בקונפליקטים שהיו נפתרים בחברה המסורתית באמצעות קודים מוכרים. למשל, עניין השוט. באתיופיה כשהילדים לא היו מצייתים, נהוג היה שהאב מכה אותם קלות בשוט שנועד למטרה זו כחלק מחינוכם. בארץ למדו הילדים מהר מאוד שהחוק אינו מתיר להורים להכות את ילדיהם. ואז היתה נוצרת דינמיקה כזאת: כשאבא היה מתחיל לכעוס על הילד, הילד היה מצלצל למשטרה. כשהמשטרה הגיעה, רק הילד דיבר עם השוטרים, כי רק הוא דיבר עברית. עקב כך היו עוצרים מיד את האב. אותה דינמיקה היתה מתרחשת, כשבעל היכה את אשתו, מה שנחשב כהתנהלות מקובלת גם בין בעלים לנשותיהם. אבות ובעלים רבים מצאו עצמם עצורים למשך זמן ארוך, כשאף אחד לא יכול לדאוג לשחרורם. רבים נכנסו לדיכאון, התאבדו או נטשו את משפחותיהם.
התפרקות האיזון העדין המסורתי של יחסי הזוג
המהפך ביחסי הכוח בין המינים ופירוק המסגרות והחוקים המסורתיים במשפחה, ביחד עם העידוד שהחברה הישראלית נותנת לזכות ביטוי אישי לנשים, יצרו כאוס בכל מה שהיה מוגדר ומוסכם עד כה ביחסים הזוגיים.
לדוגמה: באתיופיה נשים בזמן נידה, זמן המחזור, היו יוצאות אל מחוץ לבית ושוהות במשך כל ימי המחזור, שבהם הן אסורות לבעליהן, ב"סוכת הטומאה". זוהי סוכת קש, מוקפת במעגל אבנים, שרק נשים בזמן מחזור מצויות בה. לאחר מכן היתה האשה טובלת בנהר וחוזרת לביתה. הבעל היה נשאר בבית עם הילדים ומטפל בהם. לסוכת הטומאה היה אסור לאיש להיכנס. בנות המשפחה היו משאירות לנשים אוכל בכל ימי המחזור, מעבר למעגל האבנים שהקיף את הסוכה. כשהגיעו לארץ, ניסו גם כאן לשלוח את הנשים לסוכה מחוץ לבית, ולא אפשרו להן להיכנס הביתה עד אחרי המחזור. אבל בארץ נשים הרגישו מושפלות והן התקוממו. הפתרון הטבעי היה שבדירות המשפחה הקטנות הנשים היו יוצאות בימים אלה מחדר השינה המשותף וישנות לצד שולחן האוכל על הרצפה. הדור הצעיר מתקומם גם נגד זה, והבנות אינן מגלות מתי זמן המחזור, מה שפוגע בחופשיות היחסים לאורך כל החודש.
מן הקול הקולקטיבי אל הקול האישי
פצע אחר כרוך במעבר מן הקול הקולקטיבי אל הקול האישי. בחברה האתיופית, כמו בחברות מסורתיות רבות, לעמדה האינדיבידואלית אין חשיבות. אדם לא אמור "לחשוב על עצמו" או "לדאוג לעצמו", אלא למלא תפקידים היוצרים ערבות להמשכיות הפיזית והערכית ולקדם את האינטרסים של הקהילה והעם. לעומת זאת, אחד המאפיינים של האדם המערבי המודרני הוא האינדיבידואליזם, העומד בבסיס האמביציה האישית כגורם מניע להישגים. לפיכך המפגש בין התרבויות חושף את השתיקה האישית, האילמות מול החברה החדשה או, במלים אחרות, העדר קול אישי, הגדרה ייחודית, זיהוי רצון אישי ומטרות אינדיבידואליות. זהבה קוראת לכך העדר סנגוריה אישית. בארץ נולד הצורך לזהות את הקול האישי, ללמוד את הסביבה כדי ליצור הקשבה של הסביבה וללמוד לבטא באופן אסרטיבי את הקול האישי בדיאלוג עם קולות אחרים.
הקול האישי כולל הכרה ברגשות. בחברה המסורתית לא נהגו לדבר על עניינים רגשיים ולבטא מחשבות והרהורים. דיברו על מטלות היומיום. בארץ אדם מפותח נחשב אדם שיכול להביע רעיונות ורגשות ולהכיל את אלו של האחר. הפער הזה הוליד חוסר התייחסות כלפי העדה, תחושה שכיוון שאינם מתלוננים כנראה שהם מרוצים. היה ניכור כלפי החוויות הקשות שהם עברו בדרכם לארץ ובתהליך קליטתם בארץ. השתקנות, הביישנות, העדר הדיבור הישיר, העדר התגובתיות נתפסו בחברה הישראלית הקולטת, שהיא חברה אקספרסיבית, ישירה ודעתנית, כחוסר הבנה, כחולשת שכל, טיפשות ופרימיטיביות.
לידת השלב ההתפתחותי של גיל ההתבגרות
באתיופיה הורים השיאו את ילדיהם כבר בגיל שתים עשרה, שלוש-עשרה. הורי הילדים היו עושים חוזה ביניהם, ובני הזוג הצעירים חיו יחד אצל משפחת הורי הבעל, הביאו ילדים ולמדו את החיים מן המשפחה. המסלול המשפחתי היה מסלול ידוע מראש ללא החלטות שהצעירים צריכים לקבל. המסלול המקובל תיעל את המצבים והדחפים הפסיכוביולוגיים ונתן להם מענה במסגרת המשפחה והתפקידים בקהילה. הבעיה נוצרה במפגש עם החברה המערבית. בישראל. כמו במרבית החברות המודרניות, גיל ההתבגרות מייצג עריסה של תהליך ההיפרדות/ האינדיבידואציה. הנער והנערה מגלים את זהותם מתוך היפרדות ולעיתים מרידה בהורים. הם מבדילים עצמם לעתים באמצעות ביקורת והתנסויות הקוראות תגר על דור ההורים כדי לבנות את האישיות הנפרדת. יש קודים ברורים וידועים להיפרדות זו, רצופים במנגנוני סובלימציה ותיעול: הרחבת הדעת, ביטוי אמנותי של הנוער, ביטוי אינטלקטואלי ורעיוני, חקירת עצמו והעולם סביב לו באין ספור התנסויות (מין, משחקים, סמים, טיולים). לנוער האתיופי אין תשתית לפעולות אלה. חוסר ידע, חוסר במודלים של דור קודם משולבים בתסכול, בזעם, בריחוק, באבדן של סמכות הורים ובחסכים רבים דוחפים בני נוער רבים לעולם של סמים, כוחניות ופשע.
דוגמא – הסיפור של אסתר
הסיפור של אסתר מפגיש אותנו עם אחדות מהפציעות הקשות ביותר של ההגירה. אסתר מספרת שהיא ברחה מהדירה שבה חיתה עם בעלה ואחד-עשר ילדיהם, ונדדה שש שנים כהומלס. היא ישנה בגנים ועל שפת הים; פה ושם אנשים טובים ופחות טובים נתנו לה מיטה ללילה או מקלחת. כששאלתי אותה למה ברחה, היא ענתה שהיה בדירה רק בית שימוש אחד, ובבוקר כשכולם רצו להיכנס היה אפשר להשתגע. כשאני מנסה להבין למה היא מתכוונת, ואיך זה יכול להיות סיבה לעזוב בית ו –11 ילדים, אני מבינה שבית שימוש בבית המודרני, הוא מעוז הפרטיות, מקום שניתן על פי רוב לסגור אותו במפתח, ולהיות בו לבד. באתיופיה החיים לא התנהלו בבית. בני המשפחה היו מסתובבים בחוץ, ולכן אם מישהו רצה לעשות את צרכיו או להתבודד, הוא עשה זאת בטבע. בדירות הקטנות של ה"ציוויליזציה" אין לאן לברוח. המפגש של אסתר עם המצוקה הזו החניק אותה. במפגש עם הנורמות של החברה הישראלית, שעל פיהן מותר לאישה שיהיה לה רצון אישי, היא מגלה שיש לה רצון משלה, אבל מחוסר יכולת תקשורת, ונוקשות תרבותית, אין לה כל אפשרות להשפיע על סביבתה וכל ביטוי אישי נתקל בכעס ואלימות. הקול שלה הורה לה לעזוב את הבית, להקריב הכול כדי להציל את עצמה ממשהו שהיה עבורה בלתי נסבל. מובן שאיש בסביבתה לא מוכן היה לקבל צעד כה בלתי לגיטימי במושגי העדה. הילדים ובני משפחתה, הורים ואחים, הוקיעו אותה ולא נתנו לה מחסה. הענישו אותה, ראו בה משוגעת. גם אנשי המקצוע ראו בה אם שנטשה את ילדיה באופן חסר אחריות, ראו בה אישה פגומה, ורצו לקחת ממנה את התינוק שנולד לה במהלך שנים אלה. אבל היא היתה מוכנה לסכן הכול, ואמנם הקריבה את משפחתה וכמעט את חייה הפיזיים על מזבח הפרטיות והעצמאות.
העבודה במנהרת הזמן – האצת תהליך האבולוציה האנושית
זהבה היתה המלאך הגואל עבור אסתר. למן הרגע שמצאה אותה ישנה על הספסל בעירייה, וכינסה את אחיותיה ואחיה כדי לבנות לה מחדש את המשפחה, אסתר הלכה אחרי זהבה לכל מקום, שתתה בצמא כל מה שזהבה לימדה, ושיקמה את עצמה בדירה משלה שבה היא מגדלת במסירות את ילדתה. ולסיכום כל התהליך אסתר אומרת: "נפתח לי הראש." וזה הביטוי היפה ביותר של הקפיצה האבולוציונית שהיא עשתה.
להלן אדון בטכניקות היסודיות שזהבה משתמשת בהן ובנושאים מרכזיים בתהליך האצת האבולוציה במנהרת הזמן.
הטכניקה
בעבודה זו אני מנסה לפענח את סוד הצלחתה של זהבה עם אנשים כה רבים. במשך השנים עברו אצלה אלפי אנשים שבהם טיפלה מתוך 11,000 התושבים האתיופים של אשדוד. עוד מאות אנשים השתתפו בהרצאות וסדנאות שהנחתה ברחבי הארץ. מתוך התבוננות ושיחות עם רבים מהאנשים שטופלו אצלה גיבשנו ארבע טכניקות מרכזיות המנחות את כל פעילותה:
- עבודה רב-שכבתית
- נקודת המפגש לשינוי בין תרבותי הנה דו-כיוונית
- 'רגל פה רגל שם' – שייכות וזהות עם שתי התרבויות
- טכניקת 'מספסל הרחוב' – עקרון הנגישות
עבודה רב-שכבתית
לטכניקה המרכזית בעבודתה קראנו עבודה רב שכבתית. היא פוגשת את האדם ופועלת בכל המישורים הרלוונטיים לתהליך ההתפתחות שלו. זהו טיפול של קידוח לעומק, כיון שהוא עובר דרך כל המישורים: האישי, המשפחתי, סביבת בית הספר, סביבת החיים (גן שעשועים לילדים, סופרמרקט, קופ"ח), סביבת עבודה, בית חולים, משטרה, מוסדות ממשלתיים.
בתוך כל אחת מן השכבות, פותחה עבודת רשת ביחידות מקבילות. לדוגמא: במסגרת בית הספר, נבנתה התערבות תלת שכבתית מובנית. בשיתוף עם הגורמים החינוכיים, זהבה מיינה קבוצה של תלמידים חלשים או שוליים במיוחד במובן חברתי או לימודי בכתה ד', ומהם בנתה קבוצה, איתה עבדה מידי שבוע לאורך שנת הלימודים. במקביל לכך ארגנה קבוצת הורים של אותם ילדים ואחרים. במקביל לכך עבדה באופן שוטף עם מורי הילדים ועם מנהל ביה"ס. עם כל אחת מן היחידות הללו עבדה במקביל על אותם נושאים. לדוגמא: שינוי פירמידת הכוח. מכוח המצוי בחברה המסורתית, בידי הגברים האבות, דרך כוח הניתן בידי נשים וילדים, בתקופת המעבר, לעבר כוח המשפחה כגורם יותר דמוקרטי ושוויוני. דוגמא נוספת: הבנה ותרגול של הקול האישי – רגשי, רעיוני, אסרטיביות, סנגוריה אישית.
נקודת מפגש לשינוי בין תרבותי הנה דו-כיוונית
בכל מישור המפגיש את האדם עם התרבות האחרת הופכת זהבה את הפגישה לנקודת מפגש לשינוי בין תרבותי דו-כיווני. נקודת המפגש הופכת לנקודת לימוד ושינוי לשני הצדדים; לדוגמה: הרופא מסביר באריכות לאישה אתיופית מה המצב של בנה ונותן לה נר אקמול. האישה נפרדת מהרופא בנענוע ראש ביישני וצייתני, והוא מבין מכך שהיא מבינה ומודה לו. למעשה לא הבינה מאומה ולא הפנימה מאומה מן ההוראות שנאמרו בשפה ובסגנון שאינם נהירים לה. האם, שמעולם לא פגשה בתרופה שמוחדרת דרך פי הטבעת, נותנת לבנה את הנר דרך הפה. כעבור יומיים היא מופיעה אצל הרופא מבוהלת כשהילד במצב קשה עם חום גבוה. בפעם הבאה זהבה תלך איתה ותסביר לרופא את המנטליות המופנמת והביישנית, תספר מה באמת מציק לאשה ואיך להסביר או אף לכתוב את ההנחיות כדי שייושמו, איך לבדוק שהבינה בלי לבייש אותה. האם לומדת מזהבה לשאול שאלות, לא לצאת עד שהיא מבינה, להתנגד כשיש צורך ולהודות כשזה נכון. בכל מפגש בין תרבותי כזה, שני הצדדים משתנים. זוהי עבודה לקידום הבין-תרבותי של שני הצדדים במפגש.
מודל זה הפוך ממודל הטיפול המקובל במערב, מודל ה"מומחים" (עובד סוציאלי, יועץ, אנשי חינוך, שוטרים, פסיכולוגים…). לצורך התמקצעות במישורים השונים עברה זהבה הכשרות מיוחדות בתחומים רבים: חינוך, בריאות המשפחה, טיפול משפחתי, הנחיית קבוצות, גישור משפחתי ועסקי, הנהלת חשבונות, התפתחות הילד, ליקויי למידה, מיניות האדם ועוד. הידע המגוון מאפשר לה לדבר עם אנשי המקצוע השונים בגובה עיניים, ולהעביר ידע נחוץ לקהל עדתה.
'רגל פה רגל שם' – שייכות וזהות עם שתי התרבויות
זהבה היא אשה אתיופית בכל רמ"ח אבריה. היא נטועה לעומק בתרבות האתיופית, ויש לה ידע רחב מתוך החוויה הישירה שלה ומהלמידה ממרכיבים רבים בתוך הקהילה. במקביל היא הכתה שורשים עמוקים בחברה הישראלית. עם תחושת השייכות הברורה והיכולת לאחד את שתי התרבויות, יש לה היכולת המופלאה להתבונן בשתי התרבויות בגובה העיניים, ללא שיפוט או התרפסות, ללא עליונות או נחיתות, אלא כתרבויות שלמות המכילות את היופי ואת הצללים. סיסמתה היה אתיופי בביתך, וישראלי בצאתך מבטאת את המודל של הליכה בטוחה על שתי הרגלים. הרגליים נושאות גוף ונשמה המצויים בתהליך התחדשות. התהליך קורה מעצם ההליכה הדינמית על שתי הרגליים. מכאן פיתחה טכניקה בסיסית בעבודתה: רגל פה רגל שם.
טכניקת ספסל הרחוב – עקרון הנגישות
לטכניקה המרכזית האחרונה קראנו טכניקת ספסל הרחוב. לזהבה יש עיקרון; כשהיא נתקלת ברחוב באדם או נער אתיופי, ישן על הספסל, לעולם לא תלך הלאה. תמיד מכאן מתחיל סיפור טיפולי. הסיפור של אסתר מדגים מצוין עיקרון זה. הוא קשור עם עקרון הנגישות. היא באה למטופלים שלה למקום שבו הם נמצאים. שנים רבות היא אוספת מהרחוב ילדים שנשרו מבית הספר, ומחזירה אותם למסגרת משפחתית וחינוכית. היא אינה מחכה במשרד ב"שעות הקבלה". אנשים ניגשים אליה ברחוב, בטלפון, באים לביתה, למשרדה. כל מקום וזמן הוא מקום וזמן טיפול פוטנציאלי. נושאי העבודה מתייחסים לכל הצרכים כפי שהתבטאו בפרק פצעי ההגירה:
- התפרקות המשפחה והשבט ועיוות היררכיית הכוח במשפחה
- פרימת המבנה המוגדר ביחסי גברים ונשים במסגרת התא הזוגי
- מעבר מן הקול הקולקטיבי אל הקול האישי
- היישות של גיל התבגרות שנוצרה בארץ
המודל הטיפולי
בפרק זה נדון כיצד טכניקות בסיסיות אלו משמשות להאצת התהליך ההתפתחותי של השינוי התרבותי סביב מה שהוגדר לעיל כפצעי הגירה.
גיבוש מחודש של תפקודי הורים ובניית היררכייה שונה
חלק גדול ממודל העבודה מכוון לבנייה חדשה של המבנה המשפחתי. הוא נועד להחזיר את הביטחון והסמכות להורים באשר ליכולתם להדריך ולחזק את ילדיהם, גם אם אינם מדברים את השפה או אינם מבינים קודים חברתיים, וכן להנחיל להם את התפיסה הדמוקרטית בנוגע למבנה ההיררכי במשפחה.
התהליך עובר דרך רכישת ידע, הפנמת תפיסות חדשות, ולמידת כלים. במסגרת קבוצות ההורים, ההורים מקבלים ידע רחב על המציאות הישראלית: שימוש נכון בכסף, היגיינה גופנית, איך קונים בסופרמרקט, שימוש בתרופות. הם לומדים להבין את ילדיהם ואת הסביבה שבה הם מתנהלים: מה הן דרישות בית הספר, תכנית הלימודים, מה זה גיל התבגרות בחברה הישראלית, מה זה סמים, איך לגלות אצל ילדיהם שהם מעשנים ואיך להגיב. הם לומדים לשבח ולעודד את הילדים, וכך מחזירים לעצמם את היכולת לתמוך ולכוון אותם דרך ידע, חיזוק ועידוד.
בקבוצת ההורים ובקבוצת הילדים מוצגת במקביל ההיררכיה המשפחתית-החברתית הישנה, הנוכחית והעתידית. מתברר שהילדים, כשיש להם בעיה בבית הספר או יש פנייה מן המורה להורים, אינם פונים להורים אלא לאחים הגדולים או לאחרים מחוץ למשפחה, או שאינם פונים לאיש. בית הספר אינו פונה ישירות להורים, ואף הילדים פוסחים על ההורים וכלל אינם מיידעים אותם. הילדים שוללים את סמכות ההורים. הם רואים את חולשתם, ומרשים לעצמם להשתיקם ולדבר איתם בזלזול. "תסתמי את הפה, את לא מבינה," הם עונים כשהאם דורשת דברים. בקבוצה הילדים הם מקבלים הסבר על השינוי שקרה במעבר התרבותי:
דוגמא: באתיופיה ילד צריך לציית למבוגר ולמלא את הוראותיו. למבוגר – אבא, אמא, מורה, מותר לתת עונש גופני – כשילד לא שומע בקולו ולא מציית.
הפירמידה נראית כך:
אבא
אמא
ילדים
בארץ, המבוגר לרוב לא מבין את השפה, לא מתמצא בהלכות החיים. מלבד זאת לילדים בארץ יש זכויות.
הפירמידה נראית כך:
ילדים
אמא
אבא
בישראל ילד לא תמיד מכבד את המבוגר ושומע בקולו. למבוגר – אבא, אמא, מורה – אסור להכות. החוק לא מתיר להורים להכות ילד. הילדים יודעים את זה, ולכן אומרים להורים "אם תרביץ לי אני אתקשר למשטרה". ההורים כועסים ולא יודעים מה לעשות, אין להם כוח והשפעה, ולא יודעים איך לחנך את הילד בלי מכות.
המטרה של העבודה, מנהיגות אופקית:
ילדים אבא אמא ילדים
העבודה על פי מודל זה, מכוונת ליצור מבנה יותר דמוקרטי במשפחה, להעצים את ההורים, לשים אותם במרכז, כדי לפעול שכם אל שכם עם הילדים; ליצור מנהיגות אופקית במקום מנהיגות אנכית. במנהיגות אופקית לכל פרט יש "קול" ויכולת ליצירת דעה ורצון. ההורים מקבלים אחריות תוך הקשבה לילדים ולצורכיהם.
בעקבות העבודה המקבילה בקבוצת ההורים ובקבוצת הילדים, ההורים רכשו חזרה את מקומם כמעבירי מורשת, והילדים למדו להתבונן באופן מחודש על מנהגי התרבות האתיופית ולהתגאות בהיותם אתיופים. באירוע סיום השנה, הילדים האתיופיים בביה"ס, המהווים כ – 40% מכלל התלמידים, ואשר בד"כ חוווים עצמם כנחותים, הופיעו בפני תלמידי בית הספר בשיר ובריקוד עם שלל התלבושות והשירים המסורתיים. הם התקבלו בהתלהבות ועודדו בכך גם בני עדות אחרות להציג את מוצאם ואת תרבותם. בעקבות זאת נקבע בבית הספר "יום העדות" להצגת התרבויות השונות דרך תערוכות ומופעים.
בקבוצת ההורים עובדים על אותם נושאים ועוד נושאים אחרים. תכני המפגשים מקיפים מנעד רחב מאוד, שלא מקובל בשיחות רגילות עם הורים. למשל: מדריכים את ההורים מה לתת לילד בארוחת בוקר, ומה לשלוח לארוחה בבית הספר. ההורים היו שולחים בתיק האוכל סופגניות וממתקים. זהבה הדריכה אותם לשלוח אוכל מזין. היתה הדרכה על היגיינה, שימוש בשירותים ורחצה. בארץ אחיות בית הספר מדריכות את הילדים בנושאים אלה, אבל ההדרכה הרגילה של האחות לא היתה יעילה ולפעמים אף היתה משפילה ומשוללת רגישות תרבותית. ההורים קיבלו הדרכה בנוגע לשיעורי בית ולהשתתפות באספות הורים, למדו איך לרכוש עמדה וסמכות למרות קשיי השפה, למדו איך לעודד את הילדים, קיבלו אינפורמציות (על סמים למשל). בין יהודי אתיופיה איש לא עישן, גם לא סיגריות. ההורים לא מבינים מה הילדים עושים ובמה הם משתמשים. זהבה הסבירה על דבק שמשמש להרחה, על אקסטזי, על סיגריות חשיש, בולים, כדורים, חומרי ניקוי. תוך למידת עולם הסמים הורים הבינו לפתע שילדיהם אמנם מעשנים או מסניפים. תוך שזהבה הראתה בתמונות ובאופן מוחשי איך נראים הסמים, את כלי העישון, קראה פתאום אחת האמהות: "בטח, לבת שלי יש את כל המכשירים והחומרים האלה."
דגש מיוחד הושם על תפקידו של האב. באתיופיה האב היה הסמכות המרכזית עבור האישה והילדים. די היה במבטו כדי שהילד יבין מה האב חושב ומתכוון. בארץ חלה שחיקה במעמדו, הוא נתקל בקשיי שפה, קשיי פרנסה ובתקשורת לקויה עם ילדיו שהתאקלמותם בארץ בדרך כלל קלה יותר. האם הופכת משמעותית, והאב מאבד לגמרי את כוחו ואת סמכותו. כשאם היתה מבקשת ממנו עזרה בחינוך הילדים הוא היה אומר: "את נתת לו את הסכין, את תתמודדי עם זה". זהו ביטוי באמהרית שאומר שמי שגרם לנזק שישבור את הראש בעצמו. זהבה עבדה עם בני הזוג יחד, כדי שילמדו לשתף פעולה כהורים. היא לימדה תקשורת, והדריכה ועודדה גם את הגברים לקבל אחריות, להיות אקטיביים. היא עבדה איתם על חיזוק הדימוי העצמי, הראתה להם שהם ראש המשפחה, והם מסוגלים להשפיע. כשהאבות נעשו יותר אקטיביים, הילדים היו יותר ממושמעים, והביטחון העצמי של האבות והילדים גבר.
אריגה מחודשת של יחסי גברים ונשים במסגרת התא הזוגי
באתיופיה הגבר היה למעלה בסולם ההיררכי והאשה למטה. כשהלכו ברחוב, הגבר הלך מספר צעדים קדימה, והאישה מאחוריו. האישה קיבלה ללא עוררין את המבנה הזה. בארץ האישה התקדמה והגבר נותר מאחור. הערך שלה עלה והערך שלו ירד, כלומר נוצר פער. בחברה הישראלית גבר ואישה הולכים זה לצד זה. אידיאולוגיית היחסים היא שוויונית. מודל העבודה שואף לצמצם את הפערים דרך משימות שונות, ולהאיץ הפנמה של תפיסות חברתיות בנות זמננו. הוא משתמש בטכניקה משולבת הפועלת במישור אחד דרך למידת כלים ותקשורת מילולית ישירה ובמישור אחר דרך גיוס משמעויות וכלים מסורתיים למטרות חדשות.
לדוגמה: באתיופיה תקשורת בין בני זוג אינה מילולית, אלא רק בשפת הגוף. נשים למדו מגיל צעיר לפענח את רצונות הבעל מתוך שפת הגוף. אמהות היו מלמדות את בנותיהן לעשות עיסוי רגליים לבעל כדי שיוכלו תוך כדי כך לתקשר איתו ולתחזק את התקשורת ביניהם. בארץ, עיסוי הרגליים לגבר, בפרט כשכועסים עליו, נתפס בפרשנות הישראלית הפמיניסטית כהשפלה וכניעה של נשים לעריצות של בעליהן. החברה הישראלית הדוגלת בשוויוניות ועובדים סוציאליים רבים שטיפלו במשפחות אתיופיות, עודדו מרידת נשים בבעליהן. נשים החלו להתנגד, רבות כעסו על בעליהן, והמגע הגופני המתקשר הופסק. בשל כך החל הגבר להרגיש שהאישה מתנתקת ממנו, שהיא מתנשאת ומזלזלת בו.
באתיופיה חלק מהיחסים הזוגיים הוסדרו באמצעות ארגון החיים הפיזיים בבית, המשפחה המורחבת והסביבה. בארץ יש צורך להפעיל הרבה תקשורת מילולית, שאיננה מצויה בקישורי הזוגיות של הזוג האתיופי אשר מה שמאפיין את התקשורת ביניהם הוא עדינות והימנעות מעימותים וישירות. גברים באתיופיה לא נכנסו למטבח כלל. זה היה ביזוי. אפילו אם הבעל רדף אחרי אשתו להכות אותה, הוא היה נעצר על סף הכניסה למטבח. אם היתה פוחדת ממנו, היתה בורחת לשם כיוון שהיה ברור שלשם הוא בשום אופן לא ייכנס, כאילו עומד קיר חוסם מולו. כל כך חזקים היו המנהגים שהסדירו את חיי המשפחה. מבנה הבית הישראלי אינו מאפשר חלוקה כזו. מלבד זאת החברה הישראלית מעודדת גברים להיכנס למטבח לבשל או לעזור. נוצר מצב אנומי, ללא חוקים. לגבר לא היה כלי להשליט את רצונו על האישה (סמכות, מכות) ולא היה לו כלי לצנן את כעסו, כשהיא במטבח. ולאישה שהפסיקה לציית והחלה להתנגד לבעלה לא היה מנגנון הגנה עצמית. מאין יכולת ליצור ויסות מעצם נוכחות בני משפחה אחרים מן המשפחה המורחבת, שכבר אינם חיים ביחד באותו בית, היה ריבוי של מכות ואף רצח בין בני זוג.
בעבודתה, זהבה פועלת במקביל בשני אפיקים: באפיק אחד היא מלמדת בני זוג לדבר ולתקשר במלים כמקובל בתרבות הישראלית, ובאפיק שני היא עובדת עם בני זוג על שימור התקשורת המסורתית הגופנית במשמעות היפה והקדומה שלה. זהבה לימדה את הגברים לווסת זעם בצורה אחרת ולאמץ דרכים אחרות במקום צייתנות עיוורת כדי לגרום לשיתוף פעולה של נשותיהם. במקביל לכך, עבדה עם נשים כדי לחזק שימוש בדרכי תקשורת גופניות בלתי מילוליות. בקבוצת נשים שהתלוננו שבני הזוג אינם משתתפים בחיי המשפחה ואינם נותנים כסף זיהתה זהבה שערוצי התקשורת בין בני הזוג חסומים. היא הציעה לנשים לחזור לעשות עיסוי רגליים לגברים שלהם. אחרי ששבו לטפל בגוף, החל הבעל לדבר, לשתף פעולה ואף לתת כסף.
שאלתי את זהבה איך שכנעה את הנשים להמשיך את העיסוי, "אמרתי להן," היא סיפרה לי, "שהגבר חולה, והיא הרופא שלו כי לאישה יש חכמת חיים, וזה הריפוי מתחושת הניתוק שלו. היא לימדה את הנשים לראות בעיסוי כוח, כפי שראתה אותו המסורת שלהן, ולא השפלה, כפי שפירשה זאת הסביבה הישראלית. בהכירה מקרוב את ההרגלים המסורתיים ביחסי הזוג, היא עודדה האכלה הדדית בין בן הזוג. כל אלו דרכים שהיו מקובלות באתיופיה, כחלק מהבעת חיבה ותקשורת. שימוש מחודש בטכניקות מסורתיות אלו, הקל על הדימוי הגברי הפגוע והדליק מחדש קרבה רגשית וחיבה הדדית. למרות שהתנהגויות אלו עלולות להיתפס כדרישה כלפי האשה, וכניגוד לתרבות של יחסים שוויוניים בין גברים לנשים, המטפלת יצרה מוטיבציה אצל הנשים על ידי כך שהדגישה את כוח הריפוי וההשפעה שיש להן כלפי הגבר, כאשר הן משתמשות בטכניקות אלו, מטרות שלא בהכרח היו רלוונטיות בזוגיות העבר. הפעלת טכניקות מסורתיות אלו, אמנם הגבירה שיתוף פעולה בין בני הזוג, ואף מתן דאגה ופינוק לנשים עצמן.
יצירת הקול האישי וסנגוריה אישית
טיפול מיוחד במנהרת הזמן עובר תהליך יצירת הקול האישי. גברים, נשים וילדים מוזמנים לדבר, היא מקשיבה. הם, ובפרט הנשים והילדים, עוברים מיחסים, שבהם תמיד "אמרו להם" "הורו להם" במסגרת העדה והמשפחה, ליחסים שבהם הם נשאלים "מה שלומך? מה אתה רוצה? מה נעים לך? ומה לא נעים? מה חשוב לך? מה השאיפות שלך?" ויש מי שמקשיב כשהם עונים.
לדוגמה: זהבה קראה לקבוצת הילדים קבוצת מנהיגים. השאלה הראשונה שהיא שאלה אותם היתה: "מה המטרות שלכם בקבוצה?" והילדים ענו: "שיהיו לי יותר חברים", "שאני אהיה תלמיד יותר טוב", "שאני לא אהיה כל כך ביישנית", "שאני אתקבל לקבוצת הכדורגל". ראינו התפתחות מהגדרות של מטרות שמשקפות את הדרישות של החברה מהם, אבל הם לא מרגישים ממש מחויבים להן, אל מטרות שמשקפות ומבטאות את הרצון הפרטי.
המודל מרבה להשתמש במשמעויות מוכרות מן החיים והתרבות האתיופית. באתיופיה היה נהוג לעלות להר ולצעוק משם, כשהיה צורך להעביר ידיעה מכפר לכפר. ההד של הקול היה מעביר את המסר. למשל: "אדון פלוני מת והלוויה תתקיים ביום…" זה היה במקום הטלפון של ימינו. זהבה משתמשת במטאפורה של ההד, כדי להכיר ברעיון של הביטוי האישי שיוצר הד אצל השומע ומשפיע עליו. כמובן שהיה צורך ללמוד לא רק לזהות את הקול האישי אלא גם לקחת עליו אחריות. זהבה מבקשת מההורים להקליט את המריבות שלהם עם הילדים, כדי ללמוד להיעצר ולא לענות לילד על הקללות שלו בהד של קללות. היא לימדה את האם למשל לחפש את הקול שלה ולומר: "אני אולי לא מבינה עברית, אבל אני מבינה בלהיות אמא." האמא משמיעה לילד את ההקלטה, והילד מתבייש, כי הוא מודע לכך שהוא פועל נגד הערכים שהתחנך עליהם.
יצירת פרדיגמה של מתבגר מערבי בכלים אתיופיים
הריק שנוצר אצל המתבגר האתיופי, מחוסר סמכות מקובלת וחוסר מודל-תפקיד (role model), שואב רבים מבני הנוער לשוטטות, עבריינות וסמים. זהבה במודל שלה מחזירה את האם לתפקידה המסורתי (אני מניחה שקשה מאוד בשלב זה לגייס לתפקיד סמכותי יעיל את האבות). זהבה, תוך שימוש בידע העדכני שרכשה בעבודת "גוף נפש" ובטכניקה של "מוח אחד", בשילוב עם דרכים מסורתיות, שהאימהות נטשו בארץ, מלמדת את האימהות לעשות "עיסוי בקליפת המוח" לבניהן המתבגרים. האם מפעילה את המערכת הווסקולרית (של כלי הדם) ומתקשרת ישירות עם המוח. היא מסבירה איך להפעיל עיסוי זה, שייתפס כעיסוי טיפולי לגמרי ללא כל קונוטציה מינית. אחד הנערים שהיה משתמש כבד בסמים דיווח: "עשו עלי הכול, טיפלו בי קציני מבחן ופסיכולוגים ורופאים ועובדים סוציאליים, אבל שום דבר לא הזיז אותי בכלל. מה שעזר זה המגע של אמא.
ניתוח תוצאות העבודה
כשמגיעים לכביש צריך מישהו אמין שיעביר את הכביש (פתגם אתיופי עממי)
המודל שתואר אינו מודל של "זבנג וגמרנו" זה מסע של "people making" בלשונה של וירגיניה סאטיר – התהוותם המתמשכת של בני אדם במעבר תרבותי. לכן הסיכומים יתייחסו לאופן שהחברים בקבוצה מתארים את השינויים שחלו בהם במהלך העבודה. בסיכום העבודה עם קבוצת הילדים, כל אחד התבקש לצייר את עצמו בדף אחד, בחציו האחד של הדף, איך היה מצבו לפני הקבוצה, ובחציו השני – אחרי הקבוצה. ילד אחד צייר משפחה מפוזרת, ובצד השני משפחה שיושבת ליד שולחן. זהבה ביקשה ממנו שיסביר והוא אמר: "המשפחה יותר ביחד, יותר עושים דברים ביחד, יותר משתפים אחד את השני…"
במקרה אחר תוך שימוש בטכניקה "מן הספסל", זהבה נתקלה בתחנה מרכזית בנער ששכב מסומם על הספסל. ניגשה אליו, ואנשים התבוננו בה בשאט נפש וסקרנות "מה קרה לה, למה היא מדברת עם המסומם הזה, איך היא לא מפחדת…"אני לא עזבתי אותו" היא אומרת. שאלתי היכן הוא גר, לא רצה בהתחלה לענות, היה חשדן: מה? מי? מאיפה את? בשביל מה את מדברת? אף אחד לא מדבר איתי…" נשארתי עד שהוא דיבר ואמר איפה ההורים שלו גרים. זה היה אמצע הלילה. הרמתי טלפון להורים, הם לא ראו אותו שלש שנים. דיברתי איתם, אמרתי שייקחו .מונית ספיישל ויגיעו מייד – הם הגיעו. אז התחבקו. בכו. לקחו אותו לבית. אמרתי: אתם צריכים להגיע לגישור. אחרי 11 מפגשים הילד כבר היה מוכן לעשות גמילה. הוא עשה גמילה. גמר את הלימודים בפנימייה.
לפני מספר ימים פתאום פגשתי את האימא באיזושהי הלוויה. היא רצה אלי והתנפלה עליי "את יודעת" צעקה, "הבן שלי הוא כבר בצבא. את מאמינה שהוא קצין?"
מניתוח רחב של תוצאות העבודה עולה:
- ההורים הרגישו שהם בטוחים יותר ביכולתם להתמודד עם שאלות חינוכיות שונות מול ילדיהם.
("לא ידעתי איך לדבר עם הבן שלי [מכור לסמים]. לא רציתי לתת כסף כדי שלא יוציא על הסם, אבל גם לא רציתי שיגנוב בשביל זה. הלכתי לעובדת סוציאלית [ישראלית]. אמרה לי: 'תזרקי אותו, הוא כבר בן 18, נתת לו מספיק.' היה לי בלגן בבית, חיפשתי דרך לא להיות [להתאבד]. דיברת איתי, לא הסתרתי כלום.") זהבה ראתה את כל המשפחה, רתמה את האב, לתמוך ולהיות לצד הבן, שילבה את האחים שלו שיבינו ויקבלו אותו.
- רוב המשתתפים בסדנאות בעצמם מתחילים כעבור תקופה מסוימת להתנדב לעזור לאחרים.
התלמידות הבוגרים בקבוצת תלמידות בנו חלומות ותכניות שכללו גם את הסטנדרטים של החברה הרחבה וגם את הזהות וההזדהות שלהם עם עדתם; כלומר: להתפתח, להמריא ולהישאר מחוברים לשורשים. הן רצו להיות עו"ד, רואת חשבון, רופאה ופסיכולוגית אבל גם: …והייתי הולכת לאתיופיה ותורמת לאלה שאין להם הרבה כסף…ואני רוצה להיות מיילדת, כי זה מקצוע מאוד קשה ואני רוצה להראות לכולם שגם אנחנו יכולים להצליח לעשות דברים כאלה, שכאילו, אנחנו לא שונים מאחרים ואנחנו יכולים להצליח לעשות הכול. אם אנחנו רוצים, אנחנו גם נצליח.
- לאחר התפוגגות והתרוקנות סגנון החגים המסורתי העצימה זהבה את יכולת ההורים לשמר את הישן ולהעשיר אותו בחדש.
- הורים התחילו לבוא לאספות הורים (מדיווח המנהל). מתקיימים ערבי הורים וילדים (אוכלוסייה מעורבת של ותיקים וחדשים), וכולם נוכחים. יש מודעות לאירועים של בית הספר. ההורים האתיופים הופכים להיות חלק מעולמו של הילד (מכירים את פעילויות בית הספר והכיתה, את החברים והוריהם)
- גברים ונשים התחילו להרגיש "נשמעים": אחד הגברים אמר: "בעלייה לארץ, איבדנו את ה'קול' שלנו, איבדנו את הסמכות. כשהתחלנו את הקבוצה הרגשנו שגם בלי שפה (עברית) שומעים אותנו, ואנחנו יכולים לדבר."
בסיכום הקבוצה התבקשו הילדים וגם ההורים לצייר ציור שמבטא את מצבם בתחילת הקבוצה ובסופה. אסתר ציירה, והשעה הסתיימה אבל היא המשיכה לצייר. היא ציירה שולחן שבת עם נרות וחלה ויין. כעבור מספר דקות פרצה בשמחה לחדר המנהל שבו שוחחנו, והגישה לנו בגאווה את הציור. כולנו שמחנו ונפרדנו. לאחר דקה היא נכנסה שוב כרוח סערה: "תנו לי בחזרה את הציור, אני מוכרחה להראות אותו לילדים שלי, זה הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מציירת.
"נספחים:
שונות בסגנון ובצורת החיים
באתיופיה בישראל
חברה מסורתית דתית חברה מודרנית, פלורליסטית, שוויונית
אורח חיים כפרי אורח חיים עירוני
עיסוקים חקלאיים בעיקר עיסוקים טכנולוגיים, שכירים או עצמאיים
מנהיגות דתית מנהיגות פוליטית
טכנולוגיה פרימיטיבית טכנולוגיה מתוחכמת
מיעוט לימודים פורמליים דגש והערכת השכלה פורמלית
המשפחה המורחבת במרכז המשפחה הגרעינית במרכז
המבוגרים במרכז הילדים והצעירים במרכז
השוואת הקודים החברתיים בין החברה האתיופית לישראלית
באתיופיה בישראל
כיבוד הגבוהים בהיררכייה מידה רבה של שוויוניות
החלטות מתקבלות דרך הסמכותית מרחב גדול של חופש בחירה
נימוס, ענווה, התאפקות חספוס, הכרה בזכות הפרט, אסרטיביות
מופנמות, שמירת סודות ורגשות מוחצנות, גילוי לב, ביטוי בוטה של רגשות
סבלנות, יחס רגוע לזמן ונינוחות לחץ לביצוע מהיר, עמידה בזמנים
תרבות שיחה בלתי ישירה תרבות שיחה ישירה
מיעוט הבטחות, עמידה בקיומן פיזור הבטחות, אי עמידה עקבית בקיומן
תימות מרכזיות בתהליך האצת האבולוציה במנהרת הזמן
במהלך הניסיון להשתלב בחברה הישראלית חווים ילדים והורים בני העדה קשיים רבים:
- התערערות המערכת המשפחתית ובלבול בתפקידי הורים וילדים;
- מצוקה כלכלית, אלכוהוליזם, סמים, עבריינות ילדים ונוער;
- חוסר אמון וחשדנות כלפי המערכת הממסדית;
- בורות וחוסר סובלנות של המערכת הממסדית כלפי בני העדה והתרבות האתיופית;
- הכמיהה של הילדים להשתייך לחברה הישראלית ולהתרחק מהתרבות האתיופית;
- בושה וזלזול של הילדים בהורים ובסמלי התרבות המקוריים;
- נתק בין הורים למורים ולמנהל בית הספר;
- אין הבנה אצל ההורים לתהליכים העוברים על הילדים;
- מצבים פוסט טראומטיים אצל רבים עקב הסבל והאבדנים המרובים שקרו בדרך לארץ.