תהליך החזרה בתשובה ביחסים בין אדם להוריו
ד"ר שרה איוניר – מכון שינוי
הרצאה שניתנה בכנס ארגון "נפש" 18.1.06 בירושלים
תקציר:
חזרה בתשובה הוא תהליך ארוך, ששותפים לו היחיד, ומעגלים אנושיים רבים סביבו: משפחתו, עולמו החברתי, עיסוקו וכו'. זהו ביטוי לא רק שבין אדם לאלוקיו, אלא לא פחות מכך – בין אדם להוריו. לרוב, במהלך התגובות הרגשיות הסוערות שתהליך זה מעורר במשפחתו הקרובה, לא די מתעכבים לפענח את האמירה הלא גלויה של החוזר, להוריו, ואת התשובה הלא גלויה, של הוריו לו. הסדנא תתמקד בפענוח הביטויים הפסיכולוגים הלא גלויים בין הצעיר החוזר בתשובה להוריו, כבסיס לתפיסה טיפולית במקרים קיצוניים.
ההרצאה
הקדמה
"מבחינת הקשר עם המסורת היהודית, "בעל התשובה" הוא אדם בלא הורים" (מתוך: תשובה, עדיו שטיינזלץ, הוצאת ספרים "דומינו", 1982, ירושלים, ע"מ 151) מסורת האבות, עם כל מה שיש בה מבחינת התכנים, הגישות והסגנון, כל אלה אינם קיימים כרגיל אצל בעל התשובה. הוא חש הכרח להתחיל דברים רבים מבראשית..
בעל התשובה, אינו יכול להמשיך לנהוג כאביו. "שהרי עיקר תשובתו היא בשינוי דרכו זו" (שטיינזלץ עמ' 152).
יחד עם זאת, חזרה בתשובה היא בעצם חזרה לרצף הדורות שנקטע לרוב דור או שניים קודם לכן. בכל המקרים שאתאר להלן, היו המשפחות של החוזר בתשובה, דתיות בדור ההורים, או הסבים או סבי הסבים. כך גם המצב אצל הרוב הגדול של החוזרים בתשובה.
"אחת משאיפותיו של בעל התשובה היא למחוק את עברו" (ע"מ 193). התשובה, המיפנה שבמתן כיוון ומשמעויות חדשות לחיים, ובקבלת משמעויות חדשות לגבי כל דבר, לעיתים זה כולל בחינה מחדש, שיפוטית לחומרא לרוב, לגבי חייו קודם לכן. אצל רבים, גם כשלא היו כתמים קשים בחיים בעבר, קיימת ההרגשה שפעולות מן העבר, הצלחות, חלומות ואפילו קשרים מן העבר, עלולים לבלבל ולהסיח את הדעת מן הדברים החשובים באמת. רבים חשים תחושת חרטה ואשמה או בושה לגבי מה שהיו ומה שעשו בעבר. לעיתים ההינתקות או קריאת תגר על ההורים, היא דרך להפריד עצמו מן העולם לו היה שייך קודם לכן.
שני שלבים בתהליך התשובה
תהליך התשובה תמיד נחלק לשלב ראשון של התנתקות מן העבר, או "שלב ההריסה לצורך בנייה. זהו שלב של הינתקות וסילוק הקשרים מן העבר.השלב השני מתמשך וקשה יותר – הניסיון להביא את הדברים לידי תיקון. אם השלב הראשון הוא שלב של הריסה לצורך בניה מחדש, הרי השלב השני הוא תיקון אישי ובנייה.
במאמר זה אתייחס רק לשלב הראשון, בו המוטיב הדיאלוגי בין בעל התשובה למשפחתו, דיאלוג שלילי או חיובי, לרוב קיים באופן דומיננטי, ישיר או עקיף, סמוי או גלוי. להערכתי קשה מאד לעבור לשלב התיקון, דרך קבלת הדרך היהודית באופן בלתי אמצעי, כלומר בדיאלוג שבין האדם למקום. כך שאם בשלב ההתנתקות וההרס, בן השיח של בעל התשובה יהיו במידה רבה הוריו ועברו, הרי בשלב הבנייה והתיקון בן השיח הוא הקב"ה. המשפחה תמצא את מקומה כגורם תומך במקרה הטוב, וכגורם לא רלבנטי במקרה הפחות מוצלח.
אביא כאן שלושה סיפורים, שדרכם ארצה לבחון ולעשות קלסיפיקציה של דיאלוגים הורים בנים סביב חזרה בתשובה. בשלושה הסיפורים התהליך נמשך כבר מספר שנים, ומצוי לקראת סיום השלב הראשון.
איני מתיימרת לראות בחומרים שאני מנתחת חומר מחקרי, אלא גירוי למחשבה לקלינאים, לרבנים ואחרים המלווים צעירים ומשפחותיהם בתהליך זה.
סיפור א' –
אבא: אני אדם דתי, כל חיי עבדתי כאיש חינוך. מידי שבת נותן דרשות בבית הכנסת. ופתאום היא, הבת הקטנה שלי, מסתכלת עלי מלמעלה. בזה לי, לפשרנות שלי "אתה מעגל פינות" היא אומרת, אתה היפוקריט, מעמיד פנים, זה לא יהדות. שיקרת אותי היא אומרת. לפחות אילו היית חילוני, הייתי אומרת שאתה לא יודע מה זה יהדות. אבל אתה ידעת, ובכל זאת חינכת אותי להאמין ש"דרך הזהב, דרך האמצע" של היהדות הדתית של הכפה הסרוגה – זו האמת, זה הטוב ביותר, נהנים מכל העולמות, תורה עם עבודה…איזה תורה ואיזה עבודה. היום שאני נוגעת בקדושה, אני מבינה ששיקרת אותי ולא סיפרת לי שזו לא היהדות האמיתית. ואני מתבייש, לא בטוח כבר מי אני באמת, אולי היא צודקת ואולי לא…
האם: מזדהה לגמרי עם הבת, שותפות לבוז וביקורתיות נגד האבא הבלתי רוחני לחלוטין. החלה ללכת לשעורים עם הבת, נעשתה קיצונית יותר, הולכת עם פאה, ואוהבת את החיים החדשים.
הבת: תמיד היתה לנו (לילדים) ביקורת על ההורים, על האסטטיקה, על לבוש, על סידור הבית.
החזרה בתשובה היתה עוד דרך להפגין את הנוצות שלנו. הויכוח עם אבא היה הרבה יותר מאשר המרכיב הדתי. דרך להראות שלא גידלו אותנו טוב.היום אני מסירה מהם כל אחריות על איך שגדלתי. הקב"ה רוצה אותי שאבוא לבן שלי עם כל הידע שיש לי גם מן העולם הקודם – ספרים שקראתי, הרפתקאות שעברתי, תיאטרון שראיתי. אבל בשנים הראשונות זה לא היה כך.
בבית לא היתה ייראה, לא היינו חיים את מה שלמדנו. למדתי ברכות אבל בבית לא ברכו. לא היו חרדים לדבר ה'. זה היה השקר, גזלו ממני את הדבר האמיתי, שיש יהדות והיא מליאת קדושה. באתי ללמוד הכרה וחשיבה, ופתאום גיליתי את האוצרות. לא באתי להיות דתית. זלזלתי ביהדות ופתאום גיליתי את האושר.
לאבא היה קשה, כשהתחלתי ללמוד יהדות ולקיים מצוות, הוא הבין מזה שהם לא מספיק טובים בעיני. זה היה נכון, הרגשתי זלזול כלפיהם שהם לא באמת שומרים.
וזה לא היה רק בצד המעשי. כשמשהו לא נעים קרה, למשל נהג חתך אותו בכביש, ואני אמרתי "הכל לטובה", אבא התעצבן וצעק: מה פתאום הכל לטובה, הוא עקף אותי בכביש החצוף הזה. הוא ראה בזה התחסדות והתנשאות מצידי.
גם אחותי לא רוצה לבוא אלינו, היא מרגישה שהיא לא מספיק דתיה בשבילינו, ושאני מתנשאת, שאנחנו חושבים שזו הדרך הנכונה.
בת – אני לא סמכתי על ההורים שלי, לכן הייתי צריכה לפנות לכוח יותר גדול.
סיפור ב':
אבא: "בשבילי זה כשלון חינוכי ממדרגה ראשונה. זה להיכנס לעולם של חושך. כל הטכסים הם פולחניים. חינכתי אותו ליצירתיות ופתיחות והוא בחר להסתגר.
זה לא בן אדם, זה כמו בן אדם, ילד מעולם אחר, עב"מ. והוא עוד ציפה שאני אתמוך בו.
אמא: אני הייתי אמא משמעותית. לאורך כל חייו, גם כשחרבן לי על הראש, אמרתי תודה. כ"כ אהבתי והערצתי אותו. הוא היה ילד הכי יפה, הכי מוכשר, הכי כריזמתי בשכבה ובתנועה, הכי אהוב. כשהתחיל ללכת לבית כנסת, התחלתי להתבייש בו, החבאתי אותו. כשהיה בא לשכונה קיבלתי "חלסטרא". נראה לי שיוצאת בינתו. ילד חכם מדבר שטויות. כשהוא בא בפעם הראשונה עם ציצית, זרקתי אותו מן הבית, אמרתי אל תכנס אלי עם הדבר הזה.
תארי לך את הבושה, הוא עמד בשוק בעיר מגורינו ועצר אנשים להניח תפילין. התביישנו, התחננו אליו: לפחות תעשה את זה בעיר אחרת. התביישנו שהוא עושה עבודה מיסיונרית.
נעלבתי עד עמקי נשמתי שהוא דיבר על המשיח. אני מרחמת עליו, כאילו נכנס בו הדיבוק. "ראיתי את האור" הוא אומר, מה יש לענות על זה. טרוף.
על החינוך: ריפדתי אותו, בחיים לא נתנו לו להתמודד. לדעתי הוא חזר בתשובה כי רימיתי אותו. נתתי לו להבין שכל עוד אני חיה לא יחסר לו שום דבר בחיים. ואין דבר כזה. חנקתי אותו ביותר מידי טוב. לא נתתי לילדים להיכשל כי אני הייתי כשלון בילדות.
כל מה שהשקעתי בו – אהבת אדם, אהבת ערכים, סינים, ערבים…הכל עכשיו הפוך.
הוא הפך להיות קיצוני ימני, מאמין שאלוהים ישלח לו כסף. לוקח גמ"ח, איזו בושה. הבן שלי לוקח גמ"ח.
הוא בז לנו. לא מתעניין בסבתא שלו, באחים שלו. מתחצף ואומר: "מספיק התערבת לי בחיים". כשהצעתי לו עבודה אמר " אני לא אשאל אותך מה לעשות".
ההורים רבו ביניהם – הם חיפשו מי האשם בשגעון הזה של הבן. אמא האשימה את אבא שהבן חזר בתשובה כי האב לא היה די סמכותי, וכי הבן חיפש דמות סמכותית. אבא האשים את האמא, שהיא חנקה את הבן והוא רצה להשתחרר ממנה.
והם מסכמים: "הילד שלנו לא שלנו, הוא של אלוהים"
הבן – אני אוהב את הורים שלי, הם אנשים נפלאים, תמיד ראיתי אותם כליברלים, פתוחים, חרוצים, אוהבי אדם, חינכו אותי להיות אדם טוב, נדיב, יצירתי. יש לי הרבה מה ללמוד מן ההורים שלי, הלוואי שאני אגיע לקצה הרגלים שלהם. אני מעריץ את הערכים שלהם.
ההתנגדות של המשפחה התחילה מן ההתחלה. עמדתי מול ההתנגדות של ההורים שהיתה משהו סטריאוטיפי, דמיוני ולא הצלחתי למגר את זה. אני נאבק 24 שעות עם סטיגמא. אני אדם צעיר וצריך להתמודד עם היסטריה. כאילו שד נכנס להם.
הורי נתפסו כהורים מאד ליברלים, ופתאום זה בא לי בפנים שהם לא.
אני נאבק בסטיגמות של ההורים, זה לא רציונלי, זה משהו מאד קיצוני.
העמדה שלהם האיצה את התהליך זה אילץ אותי לחפש מהר. הייתי צריך להיסגר על עצמי כדי להיות לגמרי בפנים.
אני לא מרגיש שאני שובר מוסכמות. אני מרגיש שאני ממשיך את ההורים. רק שהורי נשענים על תחושות בטן, ואני גם כזה, אבל גם נשען על קול אלוהים.
הורי לא חוקרים מתחת לדברים החיצוניים, אני לא מעניין אותם, אני פוסטר מבחינתם…
למעשה, אני מת מבחינתם.
מרגיש שנזרקתי לעולם כמו נכה, לא מוכן לחיים, פשוט הוקיעו אותי.
סיפור ג': כשבני התחיל לדבר איתנו על חוויות הסמים שלו, בסוף התיכון, כמובן חששתי, פחדתי מן הנסיבות שבמהלכן הוא מעשן, כלומר שהיה במסיבות סוחפות, סמים לא מבוקרים, חששות להסתבכות עם משטרה, קשרים עם עולם תחתון…
אבל צד אחר בי נהנה. הוא התחיל לדבר על גילוי של מצבי תודעה אחרים, שלא היו מוכרים לו מן החיים הרגילים שלו. הוא התנסה בלהרגיש אדם טוב יותר, אוהב, חם אל הבריות, שמח, אבל גם רואה דברים בבהירות ובחדות. לכן, כאשר בשלב כל שהוא בא במגע עם עולם היהדות והחזרה בתשובה, באמצעות אחדים מידידיו, ראיתי המשך טבעי לאותה הצצה מסוכנת אבל מעוררת געגועים. תהליך החזרה בתשובה שלו, פתח לנו מרחב חדש של קשר רוחני ואינטלקטואלי, שעד כה לא היה לו עניין בו. התחלנו בשיחות ארוכות לתוך הלילה, לחפש את האל האוניברסלי מבחינתי והיהודי מבחינתו, כשאף אחד מאיתנו לא התנגד לזהות את הנושא המשותף במושגים של האחר. לא אפשרנו למינוחים להפריע לנו למצוא את המשותף. היתה לי רק שמחה, שמחה גדולה, הרגשתי כמו הבן האובד חוזר הביתה, לבית הפנימי שלו, לבית שהוא גג לשנינו.
מידי פעם הצטרפתי אליו לשעורים שונים בהם השתתף. למדנו יחד טקסטים: ליקוטי מוהר"ן, וספרי חכמה אחרים. הוא פירש פירושים מסורתיים ואני פירושים אינטואיטיביים ממוחי, ומן הידע היהודי וחכמות המזרח.
האבא: כשהוא התחיל להתעניין ביהדות, התחלנו להרגיש שאנחנו יכולים להיפגש איתו במקום של הנשמה. התחילו בינינו לבינו שיחות שלא היכרנו מן העבר. הוא התחיל לדבר על חוויות וחכמות שאנחנו היכרנו גם ממסורות עתיקות מן המזרח, מן הבודהיזם, וההינדואיזם. ראינו איך מתפתחת אצלו המחשבה. וראינו את האור בעיניים שלו. ראינו שהוא מאושר יותר ממה שראינו אי פעם בעבר. במישור המעשי זה לא היה פשוט. כל כמה שבועות היינו צריכים לבלוע צפרדע אחרת: הפסיק לאכול את האוכל שלנו, כיסה את המתגים של החשמל בציפוי מקושט עליו כתוב "שבת קודש", הוציא את הנורה במקרר, בדק כל חבילת וופלים מאיזה הכשר היא ורק בד"צ מסויים עבר את הבדיקה וכך הלאה והלאה., זה היה משעשע, הומור עזר מאד לקחת את זה בקלות ובספורטיביות. עזר גם שהוא מעולם לא ניסה לשדל או לכפות עלינו את קיום ההלכות. הערכנו את המחויבות שלקח על עצמו והמסירות בה הוא מבצע זאת. זה היה מקור גאווה עבורינו, והרבנו לשתף בכך את מכרינו וידידנו. כולנו לווינו אותו בסקרנות מן הצד כשהוא מחפש באופן עצמאי לגמרי את דרכו.
בן – תמיד היה לי הכל. בדרך כלל חוזרים בתשובה בגלל איזה שהוא חסרון. אני לא הרגשתי שום צורך או חוסר, היה לי טוב בחיים. תמיד סמכתי על ההורים שלי. לא חיפשתי כוח לסמוך עליו. חסרון זה כשנדחפים ממשהו. אבל אצלי היתה משיכה אל משהו. קשה להבין למה זה קורה, חיים חרדיים זה לא חיים קלים, ולמה שיהיו לי חיים קשים? אבל אני נמשכתי אל משהו.
כשהייתי נער ולקחתי סמים, הרגשתי שיצרתי לי דרך שהיא שונה משל הורי. היה חשוב לי לבנות דרך אחרת. לעזוב את הציביליזציה, לגור באיזה מקום בהודו, לחיות בדרך של פשטות. אימצתי לי גישה שונה לחיים מן הגישה שלהם. הסמים והודו היו הביטוי של הדרך שלי ששונה מן ההורים. בחזרה בתשובה לא חשבתי על ההורים, תיארתי לעצמי שהם יקבלו את זה והייתי מרוכז בדרך שלי. אולי החזרה בתשובה היא תחנה נוספת במסע לחיפוש עצמי…
הסיפור השלישי הוא הסיפור שלנו. כשאני חושבת על כך היום, אני יכולה לחשוב על כמה אפשרויות לפענוח המניעים הלא גלויים והלא מודעים לחזרה בתשובה של בני:
- זו דרכי – להטביע את חותמי על חיי: בבית בו אבא הוא אדם שתמיד ניתן לסמוך עליו, כשהחיים נוחים, כשאין צורך להתעמת כדי לשכנע כי קיימת סובלנות ונדיבות, כאשר החיים שקטים והכל זמין, קשה להיות מישהו, בפרט לאדם צעיר שאינו רוצה להזדהות עם העקרונות והערכים המשפחתיים בלי לשים את חותמו האישי, וגם אינו רוצה או שאין לו מניע למרוד. מה נותר לו? נותר לו לבחור בדרך שבאופן גלוי היא מאד שונה, ובאופן סמוי היא אותו דבר.
- אני אצטיין במימד/ תחום אותו אבחר ולא במימד בו בחרו אבותי. הורי רצו שאהיה משכיל, אני אהיה יהודי ואדם טוב. אני לא אתחרה באבא או באחי, דרכי תהיה שונה, מיוחדת.
- המניע הגלוי – אני מתגלגל או בוורסיה היהודית: אלוהים נושא אותי לאן שעלי ללכת.
עמדות דיאלוגיות
עמדות אפשריות של בעל התשובה:
- אני הולך אחר לבי ואין לכך כל קשר אתכם, אני לא מתחשב בדעתכם ורגשותיכם. עמדה עצמאית מופרדת
תגובות אפשריות של ההורים:
תגובה א' – סקרנות מכובדת ומכבדת – מכובדת: להימנע מהתבטלות עצמית וטשטוש ערכים אישיים. מכבדת: עמדה סקרנית, חקרנית, מחפשת מצד אחד לתמוך בייחוד ומצד שני בניית גשרים. לתת לצעיר להשפיע על המשפחה, ומצד שני להשאיר ערוץ של סמכות וחכמה הורית לחיזוק הביטחון וההמשכיות.
"לך בדרכך, אילו הם חייך ואנחנו מאחוריך מרחוק או אנחנו אחריך בקבלת התורה".
תגובה ב' – כל דיעה שונה מדעותינו נתפסת כבגידה ונטישה, אנחנו נפגעים מכך מעמקי נפשנו, ולכך יש סנקציות. (כספיות, נתקים, מאבקים, סבל גופני ונפשי שיוצר רגשות אשם).
- אני ממציא/ יולד את עצמי מחדש. זה החופש ליצור עצמי בצלמי ולא בצלמכם
עמדה מתריסה
עמדות אפשריות של ההורים:
עלבון אישי ותחושת דחיה, אשמה או האשמה (לעיתים האם מרגישה אשמה: איפה טעינו? והאב מרגיש כעס ואשמה: הוא טועה/רע/כפוי טובה. החינוך והערכים שקיבלת מאיתנו לא מוצאים חן בעיניך, אתה מתנשא עלינו, אתה חושב שאתה הכי חכם
התגובה לשינוי ולהקצנה מקבלת לעיתים קרובות עמדה אמוציונלית לא רציונלית. אנשים פתוחים וסובלניים בדרך כלל, יכולים להגיב בפאניקה, בתחושה שהשתלט איזה דיבוק ורק פעולות קיצוניות יסלקו אותו. לעיתים החוזרים בתשובה מקרינים כוח מאגי על סביבתם, הפועל על חלק מהם, בעיקר יותר רחוקים – כעניין של הדרת כבוד ויראה, או בקיצוניות השניה, כאילו מאמיני "וודו" הולכים להשתלט על חייך. גם כאשר החוזר בתשובה אינו מנסה באופן ישיר ובוטה להשליט את דרכו ורצונו על הסביבה, עלולה הסביבה להרגיש רגשות עזים כגון: כשהוא כ"כ קיצוני הוא נותן הרגשה לכל מי שעומד לידו שהוא אפס, שאי אפשר להשתוות אליו, שהוא חי בעולם אחר, שהוא משתגע וישגע בדרך את כולם. כל התנהגות קטנה של שמירת מצוות או מנהגים מקובלים בעדת הדתית של בעל הדבר, עלולים להיתפס ככישוף מסוכן ולכן גוררים מלחמת חורמה.
- אני ממשיך דרככם באופן משופר ורוצה הכרה על כך. עמדה פייסנית.
עמדות אפשריות של ההורים:
עלבון על התנשאות וסטייה מאמונות קיימות
רצון "לנכס" את החזרה בתשובה לעצמם, לעיתים מצטרפים לגמרי, לעיתים מתאימים לגמרי את חייהם לרצון הבן ונוחיותו.
נוצרים משולשים שהן קואליציות בעד ונגד: אב אם בעל תשובה, הורים, אחים, בעל תשובה, סבא בעל תשובה הורים.
סוגים של חזרה בתשובה על פי המניעים הקשורים ביחסים עם המשפחה:
אפשר לומר שיש תהליכים של חזרה בתשובה שעיקרם הוא "נגד" משהו. במצבים אלו, יתקיים קונפליקט חריף בין החוזר לבין משפחתו.
יש תהליכים שעיקרם הוא "בעד" משהו, כמו אותו אדם שכתב באינטרנט: "אני חילוני גמור, אבל אני מרגיש שאני רוצה לחזור בתשובה, איך מתחילים?"
יש תהליכים שעיקרם הוא "אני לא שם עליכם, אתם לא בתודעה שלי", כמו אותו אדם שחזר בתשובה והחליט לשנות את שם משפחתו. הוא "שכח לספר לאביו שהוא שינה באופן פורמלי את שמו, והדבר נודע לאב רק כאשר יום אחד בא לבקרו, וראה על דלת הבית שם אחר. כששאל למה שינה את השם, הבן אמר, כדי שלבת הקטנה יהיה יותר קל בביה"ס, כי השם המקורי מסורבל להיגוי.
כיצד לבנות גשרים בין הגדות על פני המים הסוערים
- להשתחרר מן העמדה הדמונית הלא רציונלית.
- למצוא חיבור של אבות משותפים, כלפיהם כולם מרגישים ילדים.
- להפריד בין תפקידים של הורה ביולוגי לבין תפקידים של ההורה הרוחני (הרב). לאפשר להורים לקבל תפקידי סבא וסבתא, ולקבל את הנחיותיו לגבי הנכדים.
- לבנות מערכת של אהבה לבן שאינה בעלות או אחריות על נשמתו.